בתקופת נעוריי, בכל פעם שהייתי צריכה זריקת מוטיבציה לקראת משימה הרת גורל, הייתי נכנסת לחדר שלי, סוגרת את הדלת ושמה בפול ווליום את הפסקול של הסרט "רוקי". אני מקווה שכולכם מזמזמים עכשיו יחד איתי את הצלילים המונוטוניים ההם, שהולכים ומתגברים בקצב ובעוצמה, בעוד רוקי בלבואה (סילבסטר סטאלון) רץ בנחישות ברחובות העיר עד לכיבוש הפסגה ההיא שבה הוא מניף ידיים בתחושת ניצחון עילאית.
אודה ולא אבוש, גם היום, כשאני צריכה להתמודד עם מחסום כתיבה או כשאני מחליטה על שבוע ללא פחמימות, רוקי מפלס את דרכו אל המערכת וכל השכנים האומללים שלי מבינים שגלית שוב נדרשת לנרטיב של ניצחון.
נדמה לי שלכל אחד מאיתנו יש את הסרט הזה, האמריקאי, שהצפייה בו מחזירה את האמון בדבר יציבותו של העולם, ובעיקר- ביכולתו של כל אחד מאיתנו להתגבר על הקשיים ולהגשים את החלומות. הרי זהו סוד קסמו וכוחו של הקולנוע ההוליוודי – הוא נותן לנו את התקווה שגם אנחנו נוכל להפוך יום אחד ממתאגרף אלמוני לאלוף העולם.
לפני שבועיים, יצא בדיוידי הסרט "מאניבול", בכיכובו של בראד פיט. אם לא ראיתם אותו בקולנוע, יש לכם הזדמנות לבלות איתו סופשבוע בבית. לכאורה סרט על בייסבול, לכאורה סרט ארוך מדי, ועמוס מדי בהשתלשלויות עניינים מקצועיים שאינם מענייננו. רק לכאורה. למעשה, "מאניבול" הוא סרט שמתווה דיוקן פסיכולוגי מרתק של דמות הנמצאת במאבק תמידי בין כישלון והצלחה.
מכאן ואילך, זהירות, ספוילרים קטנים בדרך
גיבור הסרט, בילי בין, היה פעם הבטחה גדולה. היו לו את כל הנתונים הפיזיים להיהפך לכוכב הבא של עולם הבייסבול, ואנשים יודעי דבר השקיעו בו הרבה מאוד כסף. למרבה הבאסה, הלחץ הנפשי נוכח גובה הציפיות מכריע את הבחור הצעיר די מהר, והקריירה שאמורה הייתה לנסוק גבוה אפילו לא מצליחה להתרומם מהקרקע. כל זה מתומצת יפה בכמה פלשבקים קצרים המשובצים בתוך הסרט.
כיום בילי בין הוא ה-general manager של קבוצת בייסבול טובה אך נטולת תקציב. הוא נאבק בשיניים כדי לשרוד בעולם התחרותי של תעשיית הבייסבול, ועושה זאת בכישרון רב ובנחישות. הוא גם אמיץ דיו כדי לקחת סיכונים חסרי תקדים ולהציע שיטת משחק שחורגת מכל הכללים המקובלים בתחום.
כל זה לא מעניין. בטח לא אותנו (=אני), שלא מבינים כלום בבייסבול. מה שכן מעניין זה האופן שבו חווית הכישלון של בילי בין כשחקן עבר, מעצבת את חווית הניצחון שלו כמנהל קבוצה בהווה. באחת מהסצנות בסרט, הוא אומר משפט שמגדיר יפה את העניין כולו:
"אני שונא להפסיד. אני שונא להפסיד יותר משאני רוצה לנצח. יש הבדל בין השניים".
במבחן התוצאה של מנהל קבוצה, בילי בין נמצא על רצף ניצחונות. אבל במבחן התהליך הסמוי מן העין, זה שמתרחש בעמקי הנפש, בילי בין נמצא בחרדת כישלון תמידית. יש פער נוגע ללב בין האופן שבו הוא מקבל החלטות בזמן אמת, כמנהיג אמיץ עשוי ללא חת, לבין האופן שבו הוא מתפרק ברגעים שבהם הוא לבד והחולשות מציפות אותו.
לרוקי זה לעולם לא יכול היה לקרות. עבור רוקי התוו מסלול תסריטאי ברור שמקדם אותו כחץ שלוח לעבר קו הסיום – מרגע שעבר את משוכת הכישלון היא נשארת הרחק מאחור, בעודו דוהר אל הניצחון. בילי בין, לעומת זאת, רץ ונופל, רץ ונופל, כשמשוכות העבר ממשיכות לאתגר אותו בכל רגע של ההווה.
אומרים, בחוגי כתיבה ובסמינרים לתסריטאים במשבר, שסוף הסרט הוא הוא נקודת ההכרעה שבה מחליט הצופה אם הסרט טוב או לא. במלים אחרות, אם עשית סרט מצוין ואז פישלת בסצנה האחרונה, הקהל לעולם לא יסלח לך. רק על הנגזרות המפחידות של העניין הזה יכולתי לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עדיין בענייני בראד פיט והבייסבול שלו. סוף הסרט "מאניבול" הוא מפתיע למדי, ובעיניי הוא הופך אותו לסרט נהדר (אסור לצאת מהאולם לפני שהסרט מגיע לכותרות הסיום אחרת תפספסו).
"מאניבול" הוא סרט אנושי שאפשר להזדהות איתו, לא מהפסגות שבהן אנחנו גיבורים אלא מתהומות הכישלון שמהן אנחנו נלחמים להתרומם.
ספיחים
יש את הזווית הנשית, שאני מתקשה להתעלם ממנה. בראד פיט הוא חתיך הורס, וככל שהוא מתבגר זה נהיה יותר כיף. יש לו קמטים מסביב לעיניים והוא כבר לא נראה מושלם כמו פעם. הוא לא רוצה להיות יותר הכוכב הזוהר של הוליווד, הוא רוצה ומצליח להיות "אחד משלנו", בני התמותה נטולי המייק-אפ והפוטושופ.
ועוד משהו קטן, כמעט באותו הקשר. לבילי בין יש בת, נערה מתבגרת חמודה ומוכשרת. השחקנית שמגלמת אותה כנראה מאוד התרגשה להצטלם לסרט שבו בראד פיט מגלם את אביה. לא מצאתי אפילו רגע אחד בסרט שבו היא מאמינה לעניין הזה. להיפך, יש לה כל הזמן הבעה של נערה שרוצה לסמס לחברותיה: "לא תאמינו, בראד פיט ואני לבד במטבח והוא מכין לי גלידה". בראד פיט מצידו, אבא לשישה לילדים שקובצו מכל רחבי הגלובוס, מצליח לתקן את העניין הזה כשהוא מרעיף עליה חום אבהי אותנטי, גם כשחקן וגם כבנאדם. פערי כשרון המשחק בין הבת ובין האב הם בעיניי החולשה הכי חיננית של הסרט.
הדף הלבן 