על הדמיון שבין המצאת הסאונד להמצאת הסטטוס

פייסבוק. בשבילי פייסבוק משול ליבשת חדשה שנגלתה יום אחד והפכה ליעד התיירותי הכי מבוקש בעולם. מכל קצווי תבל נוהרים אליה מטיילים חובבי קידמה אמיצים. הם לומדים חיש קל את שפת המקום ומוצאים ביבשת החדשה בית (או לפחות קיר, וזו הפעם היחידה שאני מנסה את כוחי בהמצאת בדיחה אינטרנטית).

אני, לעומת זאת, לא טיילת מנוסה. כשאני נכנסת לג'ונגל הפייסבוקי, אני משתדלת להיצמד לקיר האחד שלי, ודרכו לנסות להבין את שאר הצמחים המשונים שמטפסים עליו.

תאמינו או לא, מחשבות על מערכת היחסים שלי עם פייסבוק הן שהעסיקו אותי בזמן הצפייה בסרט "הארטיסט". בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20, הייתה זו המצאת הסאונד ששינתה כליל את תעשיית הקולנוע ואת האופן שבו אנשים חווים סרטים, ובעשור הראשון של המאה ה-21 אלו הרשתות החברתיות החדשות שמשנות לחלוטין את חוקי המשחק של תעשיית התקשורת ואת האופן שבו אנשים מתקשרים זה עם זה.

מכאן שההשוואה בין הסרט "הארטיסט" לבין הסרט "הרשת החברתית" היא אך מתבקשת. לא ככה?

בסצנת הפתיחה המצוינת של "הרשת חברתית" (2010), אנחנו פוגשים את מרק צוקרברג ימים ספורים לפני שרעיון הפייסבוק מתחיל להתבשל במקלדתו. הוא יושב כעת מול בת זוגו הסטודנטית על כוס בירה, והדיאלוג בין השניים מהיר, קופצני, שנון, סבוך ומרובד.

זהו טקסט תסריטאי מופתי, שלא רק בונה היטב את דמותו של צוקרברג אלא גם מקדים ואומר – פני הרשת החברתית שעתידה להיוולד כפני התודעה הפנימית העמוקה של ממציאו. במילים אחרות, מה שנדמה בסצנת הפתיחה כאפיון של דמות ספציפית עתיד להצטייר בסופו של הסרט כאפיון של דור שלם. דור הפייסבוק.

בסצנת הפתיחה המצוינת של "הארטיסט" (2012), אנחנו פוגשים את ג'ורג' ולנטיין, גיבור הסרט, כשהוא עובר עינויים קשים. מכות החשמל שהוא סופג מסכנות את עצם קיומו, ולמרות זאת הוא שב ואומר (בלי קול, עם כתובית), "לא אדבר. לא אגיד מילה!". ג'ורג' ולנטיין הוא הכוכב הגדול של הקולנוע האילם, וסצנת הפתיחה היא למעשה סצנה מתוך סרט בכיכובו.

אלא שהמציאות שג'ורג' ולנטיין עתיד להתמודד איתה אינה רחוקה כל כך מהבדיה הקולנועית. מתוך יוהרה וגאוותנות לועג ולנטיין להמצאה החדשה שמוצגת בפניו, הסרט המדבר, וכך הוא נזרק אל מחוץ לתעשיית הקולנוע. השחקן שהתחיל את הסרט כנציגו של הדור, כגיבור תרבות, מסיים אותו כשהוא שריד דינוזאורי של אמנות נכחדת. התעקשותו להיצמד להווה הופכת אותו לנחלת העבר בעוד כולם דהרו קדימה אל העתיד. זוהי תמונת מראה הפוכה לזו של "הרשת החברתית".

והנה עוד נקודה למחשבה, ביחס לקהל של שני הסרטים. בעוד ש"הרשת החברתית" נבחן ונמדד מול קהל "אותנטי", קהל שלומד את פייסבוק בזמן אמת וחווה על בשרו את השפעת החידושים הטכנולוגיים, הרי שהקהל ה"אותנטי" של "הארטיסט" הוא הקהל של אז, של ראשית שנות ה-30. נשאלת השאלה, האם קהל שמורגל בקולנוע אילם היה מתלהב מ"הארטיסט" כמונו?

עבורנו, "הארטיסט" הוא סוג של גימיק ובזה גם סוד קסמו. סביר להניח (ואלוהים, אני מקווה שאני צודקת), שלא ניתקל בזמן הקרוב בעוד סרטים אילמים בשחור-לבן. סרטים שהשתיקה יפה להם, מקומם בשנות ה-20 של המאה הקודמת, אנחנו עם הפנים קדימה, לעתיד.

על מקורות השראה (תוספת מאוחרת ל"מאניבול")

בשבוע שעבר כתבתי פוסט בנוגע לסרט "מאניבול" ולאופן שבו הוא עוסק בחוויה של הצלחה ושל כישלון. בתגובה לפוסט שלחה לי אסנת חזן, חברה טובה, לינק לסרטון הבא:

http://www.youtube.com/watch?v=cM5A1K6TxxM

אני לא אגיד לכם מה רואים בו, רק אספר שהתיישבתי לצפות בו בעודי מתענגת על לחמנייה עם ריבה ועד שהסרטון (הקצרצר) הגיע לסופו, הלחמנייה כבר הייתה ספוגה בדמעות. בהחלט סרטון מאוד מעורר השראה. אז תודה לאסנת, והרחיקו לחמניות תמימות מהמסך.

נו, ראיתם אותו?

יופי, כי מסתבר שאני לא יכולה להתאפק ויש לי מחשבות לחלוק איתכם. שימו לב לאופן שבו הסרטון הזה פועל עלינו, הצופים. נסו לצפות בו שוב, הפעם בלי סאונד. הספורטאית היא המקור להשראה, אין ספק, אבל המוזיקה שמלווה אותה היא זו שגורמת לנו להתרגש. בלעדי המוזיקה, זה נראה כמו סתם סצנה דרמטית בתוך תחרות ריצה מונוטונית.

יתרה מכך, הכתוביות שמלוות את התחרות הן אלו שהופכות את הסצנה הדרמטית לסיפור של ממש. הכתובית הראשונה בונה לנו את האקספוזיציה של הסיפור – הנה הת'ר דורנידן, שמשתתפת בתחרות מול הקהל הביתי שלה. כבר אנחנו מתרגשים בשבילה, זו לא עוד תחרות סתמית, זו תחרות מול האנשים שמכירים אותה. הכתובית השנייה רומזת לנו על מה שמכונה בשפה התסריטאית "סיפור העבר" של הגיבורה – שנים של אימונים שהביאו אותה סופסוף לרגע הזה. כל הכבוד לה, עכשיו אנחנו גם מעריכים אותה.

הכתוביות השלישית והרביעית בונות לנו מתח דרמטי: המרוץ הזה אינו על אימונים (אה, לא?!) והמרוץ הזה אינו על נפילה (אוי ואבוי, איזו נפילה נוראית, אנחנו בנקודת האל-חזור שכל תסריט הוליוודי חייב להגיע אליה). בדיוק כשאנחנו רוכנים קדימה בדריכות לעבר המסך, מגיעה הכתובית הבאה, ויחד איתה השיא של הסיפור – זהו סיפור על עלייה (תרגום לא מדויק ל-Rise).

רגע הניצחון הוא הקתרזיס, גם שלה וגם שלנו, וזהו גם הרגע שבו אנשים מתחילים לדמוע (לא רק אני!). אבל זה לא הסוף. סרט טוב הוא סרט שחוצה את המסך מעולמו של הגיבור לעולמו של הצופה. המסר שעוטף את הכל – "לעולם לעולם לא לוותר" – הוא הדבר שאמור ללוות אותנו אל מחוץ לאולם הקולנוע, או במקרה שלנו, אל מחוץ ליוטיוב.

אבל בסיפור הזה ישנה עוד דמות, שמשרתת את תפקיד ה"אנטי-גיבור". שימו לב למתחרה שמעורבת ברגע הנפילה, זו שרצה בצמוד לגיבורה שלנו. עד לאותו רגע היא הייתה המובילה, הראשונה מבין ארבעת המתחרות. אבל מה קורה לה אחר כך? קצב הריצה שלה מואט והיא מסיימת את המרוץ אחרונה! היא אמנם המשיכה לרוץ, אבל מחשבותיה נשארו מאחור והיא איבדה ריכוז. לעומתה, זו שנפלה השאירה את העניין מאחוריה והתמקדה בעתיד של התחרות.

והנה חזרנו ל"מאניבול", לגיבורים, ולמה שהופך אותם לכאלה.

גלית,

אתר הבית – הרצאות בנושא קולנוע   http://www.israelfilm.co.il  

כתובת מייל / galitr77@bezeqint.net

טלפון 052-4711395

"מאניבול". לאנשים שיודעים להיכשל

בתקופת נעוריי, בכל פעם שהייתי צריכה זריקת מוטיבציה לקראת משימה הרת גורל, הייתי נכנסת לחדר שלי, סוגרת את הדלת ושמה בפול ווליום את הפסקול של הסרט "רוקי". אני מקווה שכולכם מזמזמים עכשיו יחד איתי את הצלילים המונוטוניים ההם, שהולכים ומתגברים בקצב ובעוצמה, בעוד רוקי בלבואה (סילבסטר סטאלון) רץ בנחישות ברחובות העיר עד לכיבוש הפסגה ההיא שבה הוא מניף ידיים בתחושת ניצחון עילאית.

אודה ולא אבוש, גם היום, כשאני צריכה להתמודד עם מחסום כתיבה או כשאני מחליטה על שבוע ללא פחמימות, רוקי מפלס את דרכו אל המערכת וכל השכנים האומללים שלי מבינים שגלית שוב נדרשת לנרטיב של ניצחון.

נדמה לי שלכל אחד מאיתנו יש את הסרט הזה, האמריקאי, שהצפייה בו מחזירה את האמון בדבר יציבותו של העולם, ובעיקר- ביכולתו של כל אחד מאיתנו להתגבר על הקשיים ולהגשים את החלומות. הרי זהו סוד קסמו וכוחו של הקולנוע ההוליוודי – הוא נותן לנו את התקווה שגם אנחנו נוכל להפוך יום אחד ממתאגרף אלמוני לאלוף העולם.

לפני שבועיים, יצא בדיוידי הסרט "מאניבול", בכיכובו של בראד פיט. אם לא ראיתם אותו בקולנוע, יש לכם הזדמנות לבלות איתו סופשבוע בבית. לכאורה סרט על בייסבול, לכאורה סרט ארוך מדי, ועמוס מדי בהשתלשלויות עניינים מקצועיים שאינם מענייננו. רק לכאורה. למעשה, "מאניבול" הוא סרט שמתווה דיוקן פסיכולוגי מרתק של דמות הנמצאת במאבק תמידי בין כישלון והצלחה.

מכאן ואילך, זהירות, ספוילרים קטנים בדרך

גיבור הסרט, בילי בין, היה פעם הבטחה גדולה. היו לו את כל הנתונים הפיזיים להיהפך לכוכב הבא של עולם הבייסבול, ואנשים יודעי דבר השקיעו בו הרבה מאוד כסף. למרבה הבאסה, הלחץ הנפשי נוכח גובה הציפיות מכריע את הבחור הצעיר די מהר, והקריירה שאמורה הייתה לנסוק גבוה אפילו לא מצליחה להתרומם מהקרקע. כל זה מתומצת יפה בכמה פלשבקים קצרים המשובצים בתוך הסרט.

כיום בילי בין הוא ה-general manager של קבוצת בייסבול טובה אך נטולת תקציב. הוא נאבק בשיניים כדי לשרוד בעולם התחרותי של תעשיית הבייסבול, ועושה זאת בכישרון רב ובנחישות. הוא גם אמיץ דיו כדי לקחת סיכונים חסרי תקדים ולהציע שיטת משחק שחורגת מכל הכללים המקובלים בתחום.

כל זה לא מעניין. בטח לא אותנו (=אני), שלא מבינים כלום בבייסבול. מה שכן מעניין זה האופן שבו חווית הכישלון של בילי בין כשחקן עבר, מעצבת את חווית הניצחון שלו כמנהל קבוצה בהווה. באחת מהסצנות בסרט, הוא אומר משפט שמגדיר יפה את העניין כולו:

"אני שונא להפסיד. אני שונא להפסיד יותר משאני רוצה לנצח. יש הבדל בין השניים".

במבחן התוצאה של מנהל קבוצה, בילי בין נמצא על רצף ניצחונות. אבל במבחן התהליך הסמוי מן העין, זה שמתרחש בעמקי הנפש, בילי בין נמצא בחרדת כישלון תמידית. יש פער נוגע ללב בין האופן שבו הוא מקבל החלטות בזמן אמת, כמנהיג אמיץ עשוי ללא חת, לבין האופן שבו הוא מתפרק ברגעים שבהם הוא לבד והחולשות מציפות אותו.

לרוקי זה לעולם לא יכול היה לקרות. עבור רוקי התוו מסלול תסריטאי ברור שמקדם אותו כחץ שלוח לעבר קו הסיום – מרגע שעבר את משוכת הכישלון היא נשארת הרחק מאחור, בעודו דוהר אל הניצחון. בילי בין, לעומת זאת, רץ ונופל, רץ ונופל, כשמשוכות העבר ממשיכות לאתגר אותו בכל רגע של ההווה.

אומרים, בחוגי כתיבה ובסמינרים לתסריטאים במשבר, שסוף הסרט הוא הוא נקודת ההכרעה שבה מחליט הצופה אם הסרט טוב או לא. במלים אחרות, אם עשית סרט מצוין ואז פישלת בסצנה האחרונה, הקהל לעולם לא יסלח לך. רק על הנגזרות המפחידות של העניין הזה יכולתי לכתוב פוסט שלם, אבל אנחנו עדיין בענייני בראד פיט והבייסבול שלו. סוף הסרט "מאניבול" הוא מפתיע למדי, ובעיניי הוא הופך אותו לסרט נהדר (אסור לצאת מהאולם לפני שהסרט מגיע לכותרות הסיום אחרת תפספסו).

"מאניבול" הוא סרט אנושי שאפשר להזדהות איתו, לא מהפסגות שבהן אנחנו גיבורים אלא מתהומות הכישלון שמהן אנחנו נלחמים להתרומם.

ספיחים

יש את הזווית הנשית, שאני מתקשה להתעלם ממנה. בראד פיט הוא חתיך הורס, וככל שהוא מתבגר זה נהיה יותר כיף. יש לו קמטים מסביב לעיניים והוא כבר לא נראה מושלם כמו פעם. הוא לא רוצה להיות יותר הכוכב הזוהר של הוליווד, הוא רוצה ומצליח להיות "אחד משלנו", בני התמותה נטולי המייק-אפ והפוטושופ.

ועוד משהו קטן, כמעט באותו הקשר. לבילי בין יש בת, נערה מתבגרת חמודה ומוכשרת. השחקנית שמגלמת אותה כנראה מאוד התרגשה להצטלם לסרט שבו בראד פיט מגלם את אביה. לא מצאתי אפילו רגע אחד בסרט שבו היא מאמינה לעניין הזה. להיפך, יש לה כל הזמן הבעה של נערה שרוצה לסמס לחברותיה: "לא תאמינו, בראד פיט ואני לבד במטבח והוא מכין לי גלידה". בראד פיט מצידו, אבא לשישה לילדים שקובצו מכל רחבי הגלובוס, מצליח לתקן את העניין הזה כשהוא מרעיף עליה חום אבהי אותנטי, גם כשחקן וגם כבנאדם. פערי כשרון המשחק בין הבת ובין האב הם בעיניי החולשה הכי חיננית של הסרט.

ברוכים הבאים לדף הלבן

עבור אנשים שמקצועם כתיבה, זוהי האימה הבסיסית ביותר – אימת הדף הלבן. מכאן שמו של הבלוג הזה, וגם רמיזה קלה ל"ספר הלבן", ההוא ההיסטורי, שהגביל את כמות העולים הנכנסים בשערי הארץ המובטחת. גם אני אשתדל להטיל כאן על עצמי מגבלת כניסה לכמות המילים שיוכלו לעלות על הדף ולתפוס בו אחיזה.

לפני שמתחילים דרוש כאן משפט על ה"לוק", על המראה נטול העיצוב. מה יש לומר להגנתי, כשאני מציעה בפניכם הקוראים דף לבן וחלק? ראשית, שאני לא יודעת לעצב באמצעות הכלים הטכנולוגיים שמתעדכנים ומשתנים כל בוקר. אם היינו חוזרים לימי המחברת העליזים, אני מבטיחה שהייתי מציירת לכם שער מקסים ואולי אפילו עושה קולאז'. שנית, שאני מאמינה בפשטות של הטקסט ובישירות שבה הוא מתדפק על דלתו של הקורא. תרצו – תפתחו, לא תרצו – תגידו שכבר קראתם במשרד.

על מה נדבר, אתם ואני? בעיקר על סרטים ועל המחוזות הקסומים שבהם פורחת הדרמה, ולפעמים גם מחשבות ודברים שקשורים לחיים עצמם. בתור מחוות פתיחה, אני רוצה לחלוק איתכם סצנה נחמדה שחוויתי ממש לא מזמן:

המקום הוא ספריית בית הספר היסודי "גרץ" בתל אביב. הנוכחים הם תלמידי כיתה ד', יושבים על כיסאות כשרגליהם אינן מגיעות לרצפה ומתנפנפות באוויר, בדיוק כמו מחשבותיהם. זה עתה סיימנו מסע קולנועי בעולמו הקסום של "הארי פוטר" וילדה אחת מצביעה גבוה מכולם:

"אז יש לי שאלה אחרונה. הארי פוטר קיים באמת?"

חבל שג'יי קיי רולינג לא כאן, היא בטח היתה מבסוטית. אני עונה לשאלה בשאלה: אם כשאומרים "הארי פוטר", כולנו מתכוונים לאותה דמות, בעלת אותו סיפור חיים ואותו אופי, ואם אצל כל אחד מאיתנו הדמות הזו חיה בדמיון – האם אין זה אומר שהיא באמת קיימת?

הילדה שהצביעה, וכמוה כל שאר הכיתה, מסתכלים עלי במבט חשדני. הם יוצאים להפסקה כשעננה פילוסופית תלויה מעליהם כסימן שאלה גדול.

מה זה בעצם הצורך הזה לכתוב, לפרסם? התקווה הכי בסיסית, שביני לביניכם יש דמיון משותף, שביחד נוכל לדבר על דברים שעבורנו הם קיימים באמת.

תודה שקראתם.

אם יש לכם מילים להחליף איתי בחזרה, אני תמיד שמחה.

גלית

"ד"ר פומרנץ" בחיפוש אחר חניה נכונה

בסרטו החדש של אסי דיין, ד"ר פומרנץ הוא פסיכולוג שהתעייף מן החיים. בהתאם לכך, הוא מוצא לעצמו פרנסה חדשה – משכיר את מרפסת ביתו הממוקמת בקומה ה-12 כמקפצה לאנשים שרוצים להתאבד. לפומרנץ, שאותו מגלם אסי דיין עצמו, יש בן לא כל כך יוצלח (מיכאל הנגבי) שעובד כפקח חנייה ומוצא בכך גאווה גדולה.

תוך כדי צפייה בסרט חשבתי על זה שאחד המוטיבים החוזרים ביצירתו של דיין הוא אלמנט של תנועה מול עמידה במקום.

נקודת הזינוק היא בשנת 1967, עם צאתו לאקרנים של "הוא הלך בשדות", סרט מכונן בתולדות הקולנוע הישראלי ונציגו המובהק של הז'אנר ההירואי-לאומי. אסי דיין מגלם שם את דמותו של אורי כהנא, פלמ"חניק וקיבוצניק ובכלל – גבר שבגברים. תחשבו על שם הסרט, ומיד תוכלו לחוש כיצד המרחבים הפתוחים והמבטיחים של ארץ ישראל מתמסרים בהכנעה למדרך רגלו של הצבר יפה הבלורית והתואר. זהו היהודי החדש הכובש את אדמתו בשמחה ובגאווה, מתוך ידיעה ברורה שזוהי הדרך הנכונה לצעוד בה.

השנים עברו ומסע האלונקות של החברה הישראלית ידע עליות ומורדות. בינתיים גם הבלורית השופעת של אסי דיין התחלפה בכרס משתפלת. ב-1992 יוצא לאקרנים "החיים על פי אגפא", סרט אפוקליפטי שמנבא את חורבנה של החברה הישראלית. באחת מהסצנות היפות בסרט, דני ליטני, שמגלם את דמות הטרובדור הלא-נודד של הפאב בו מתרחש הסיפור, שר את השורות הבאות:

"הלכתי והלכתי ולאן שלא הגעתי, לא באתי. ואני נשאר במקום הזה, עם הבלוק והפסנתר והקפה. כולם עוברים כאן במקרה, כמו סיפור ישן או מונולוג במחזה. ושקט ברעש הזה, וכולם על הקצה, מחכים שמשהו יקרה בזמן ההולך וכלה…".

ההליכה הנחרצת של ההוא העובר בשדות הסיפור הציוני, מתחלפת כאן בהליכה מעגלית שאינה מובילה לשום מקום ורק מייצרת תחושת חמיצות של אובדן דרך.

כמה שנים אחרי "אגפא", דיין ממשיך לבעוט בקרביה של החברה הישראלית ומשגר לקולנוע את "מר באום" (1997). מיקי באום הוא יבואן משקפי שמש שמתבשר בוקר אחד על ידי רופאו כי יש לו סרטן ונשארו לו 92 דקות לחיות. מאחורי הרופא תלוי דיוקנו חמור הסבר של תיאודור הרצל – רמז לכך שמיקי באום הוא לא סתם אחד מן הרחוב שעומד לחצות את הכביש אל העולם הבא, הוא גם ומעל הכל – אסי דיין, הבן של משה דיין, האיש שבמהלך כל הקריירה שלו גילם את פניו המשתנות של דמות הצבר. ואיך מבלה מיקי באום את 92 דקותיו האחרונות? כשהוא תקוע בפקק תנועה…

ועכשיו מגיע "ד"ר פומרנץ", שהוא בעיניי הסרט הכי עצוב של אסי דיין, אולי מפני שהוא נראה כאישי מכולם. החשבון עם דמות הצבר כבר נסגר ביצירות הקודמות, ועכשיו דיין מתפנה להתענג על המוות בנימה הכי פרטית והכי אוניברסאלית שיש. אם תצפו בסרט, תראו עד כמה מוטיב החנייה דומיננטי בו. מן הסתם, כשמדובר בתל אביב הרי זה ייצוג ריאליסטי של המציאות. נכון, אבל החיפוש אחר החנייה הסופית, המקום שבו תוכל לעצור את תנועת חייך ומשם להיגרר אל המגרש הגדול שממנו אין חזרה, נדמה בסרט הזה כמו הפנטזיה הדיינית האולטימטיבית.

בנימה אגואיסטית, אני מקווה שדיין יצליח להתפעל עוד קצת גם מכוחם של החיים, ולא רק מכוחו של המוות. כל סרט חדש שלו הוא חגיגה גדולה, והלוואי שייתן לנו עוד הרבה כאלה.

וטיפ קטן אחרון לצפייה – אל תעזבו את אולם הקולנוע לפני שנגמרת רשימת הקרדיטים. הסרט לא נגמר, עד שזה לא נגמר.

כש"המלכה" ניצחה את "אשת הברזל" בנוק אאוט

במשך תקופה ארוכה בחיי, למעלה משבע שנים, עבדתי כעורכת במערכת האנציקלופדיה של ynet (כן, יש דבר כזה). במסגרת עבודתי זו כתבתי לא מעט ערכי אישים, ותמיד מצאתי את עצמי מתחבטת באותן דילמות: בבואי לתמצת סיפורו של אדם, איזו משקולת צריכה להיות כבדה יותר – זו המתארת שלב אחר שלב את קורות החיים של הדמות הנידונה, או זו שמתיימרת לסכם את אופייה ופועלה לכדי איזושהי "הגדרה" נושאת משמעות.

הצפייה ב"אשת הברזל", סרט העוסק בדמותה של מרגרט תאצ'ר, משולה בעיניי לקריאת ערך שחסרה בו הפסקה המסכמת, זו שתחלץ את תאצ'ר מטרחנותו של ציר הזמן ההיסטורי שכולו "הלכתי, ראיתי, עשיתי". בהעדרה של פסקה כזו, הסרט נדמה יותר כמו אילוסטרציה של נקודות ציון משמעותיות בקריירה של ראש ממשלת בריטניה, מאשר כיצירה אמנותית בעלת ערך.

למעשה, זו אחת המשימות הקשות ביותר שתסריטאי צריך להתמודד איתן (אם הוא רוצה בכך ואם משלמים לו מספיק כסף) – לתרגם סיפור חיים של דמות היסטורית מהפורמט שהיא שייכת אליו – ערך אנציקלופדי, לפורמט ששייך למחוזות הדמיון – תסריט קולנועי. החיים הם תמהיל טבעי של מקריות, ארעיות וסתמיות (אליבא דה "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין), בעוד שהיצירה האמנותית חייבת להיות תרכיז של 100% חומרי משמעות וטעם.

בניגוד לדמות ההיסטורית שחופשייה לנוע לאן שרק תרצה, הדמות הקולנועית חייבת שיהיה לה מהלך ברור של השתנות ולמידה (לטוב או לרע). אי שם בתחילת הדרך, מצהירה תאצ'ר הצעירה שהיא אינה מוכנה לסיים את חייה כעקרת בית ששוטפת כלים, ולמרבה האירוניה (זהירות ספוילר) זה בדיוק מה שהיא עושה בסצנה האחרונה ששולחת אותנו אל מחוץ לאולם הקולנוע. האם זו התובנה שאנו אמורים לקחת איתנו הביתה? – שמרגרט תאצ'ר למדה בדרך הקשה שגם חלומות גדולים וחיים עתירי מעש מתנקזים בסופו של דבר לחור של כיור המטבח? אם התשובה של יוצרות הסרט (הבימאית פילידה לויד והתסריטאית אבי מורגן) היא "כן", הייתי מציעה להן להתמקד להבא בדמות בדיונית לגמרי במקום להתעלל בדמות היסטורית שראויה, לטעמי, לסוג דיון אחר לגמרי.

ובכך לא נסתיימו טענותיי. הבחירה בסיפור המסגרת של הסרט שממקם את תאצ'ר בזקנתה, כשמציאות והזיה מתערבבים בתודעתה ללא הכר, היא בחירה עכורה בעיניי. בחירה שלא רק פוגעת בפרטיותה של גיבורת הסרט האמיתית, אלא גם מעידה על העדר יצירתיות. העובדה ש"ככה זה במציאות" (אכן פורסם בתקשורת שתאצ'ר סובלת משיטיון) לעולם אינה ראויה לשמש הצדקה ל"ככה זה צריך להיות בסרט".

הסצנה שהכי נחרתה בזיכרוני מתוך "אשת הברזל", היא הסצנה שבה נאלצת תאצ'ר להוכיח את צלילות דעתה מול רופא צעיר. היא מתמצתת בפניו את ה"אני מאמין" שלה –

"מחשבות מתרגמות למילים, מילים מתרגמות למעשים, ובסופו של דבר, מחשבה יוצרת מציאות" (ציטוט חופשי מאוד כי חושך באולם ואין עט בתיק).

הנה אישה שכל קורות חייה הם הגשמה מלאה של אותו "אני מאמין". אבל מה שמושך את תשומת ליבנו הוא לא בהכרח תוכן דבריה של מי שכונתה פעם "אשת הברזל", אלא העובדה שהיא לבושה בחלוק בית-חולים רופף, שצווארה קמוט, וכפי שהמצלמה טורחת להדגיש בפנינו, רגליה תלויות באוויר חסרות אחיזה בקרקע.

"וואו, היא ממש עצבנית, הגלית הזו", אתם וודאי אומרים לעצמכם. נכון, באמת כדאי שאירגע. פשוט "אשת הברזל" מזכיר לי סרט אחר שהרצאתי עליו בדיוק לפני שבוע, הרצאה שמהללת ומשבחת את מעלותיו. גם הסרט ההוא עשוי מחומרי גלם תוצרת אנגליה וגם הוא מתיימר ללכוד את המהות של דמות היסטורית שעדיין מתהלכת בינינו. תכירו את "המלכה" (סטיבן פרירס הוא הבימאי, והתסריטאי הוא פיטר מורגן, הגאון, אם יורשה לי לומר). אם במקרה לא ראיתם את הסרט הזה, אוצו רוצו לספריית הדיוידי הקרובה למקום מגוריכם.

60 שנות מלוכה חוגגת המלכה אליזבת בימים אלה ממש, אבל הסרט שמבקש לבחון את דמותה מתמקד בשבוע אחד בלבד – השבוע שלאחר מות הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים. אליזבת נקלעת אז למבחן מנהיגות קשה ביותר, כאשר הציבור האנגלי בז לאופן התמודדותה עם מות "הנסיכה של העם". לא אכנס כאן לעובי הקורה של הסרט, כי מדובר בקורה שיכולה לפרנס מאמר שלם. תחת זאת, אציין סצנה אחת נפלאה שמתמצתת בעיניי את העניין כולו:

המלכה בכבודה ובעצמה נוהגת בג'יפ, בדרכה לאזור הציד שבו נמצאים בעלה ונכדיה. בדרך עליה לחצות נהר ולרוע המזל, הרכב נתקע באמצע. המלכה יוצאת החוצה, בודקת את התקלה, מדווחת עליה ומחכה לחילוץ לכאורה, זהו "זמן מת". מה יש לנו לעשות כאן איתה, עם מלכת אנגליה, בזמן שאנחנו מחכים לטכנאי או לרכב החלופי? בפועל, אלו הם רגעי החסד של תסריטאי ובימאי מוכשרים (מי שראה את הסרט יודע שאני עושה עוול גדול כשאני מדלגת על הצבי שמופיע שם לרגע. הצבי הוא לב הסצנה, אבל קצרה היריעה מלתאר כאן את יופיו התסריטאי).

הסיטואציה ריאליסטית לחלוטין, אבל המימד הסימבולי שלה מאפיל עליו לגמרי: הנה המלכה, שהיא נהגת מיומנת ואף שירתה בתקופת המלחמה כמכונאית, נקלעת למצב שבו הגה המנהיגות כבר אינו בידיה. הנהר בדיוק כמו העם האנגלי, שחשבה שהיא מכירה אותו היטב ויודעת כיצד יש להתמודד עימו, כבר אינו אותו נהר וכעת הוא מפנה לה עורף. ברגע הקטן, הסימבולי הזה, המלכה בוכה. האם אנחנו רואים את זה קורה לנגד עינינו? בחלומות הלילה! המצלמה שומרת על איפוק, מראה לנו את המלכה מן הגב, כשרק הרעד בכתפיה מלמד אותנו על סערת רוחה. קוראים לזה עידון, ולכן לסרט קוראים יצירת מופת (הוא גם זכה בפרסים, זו לא רק אני שמתרפקת עליו ככה…).

עוד משפט אחד לסיום, כי אני מנחשת מה אומר לעצמו עכשיו כל מי שראה את "אשת הברזל":

"ומה עם מריל סטריפ, בשם אלוהים? לא תגידי עליה מילה אחת טובה???"

זה נכון. מריל סטריפ נותנת כאן את הופעת חייה, נטמעת לחלוטין בתוך הדמות ומרוויחה ביושר רב את האוסקר שקיבלה זה עתה. הבעיה היחידה היא שרוב הסרט הייתי עסוקה בלהעריך את הקריירה הנהדרת של מריל סטריפ במקום את זו של מרגרט תאצ'ר… אבל זהו, די, אני עם הקיטורים גמרתי…