במשך תקופה ארוכה בחיי, למעלה משבע שנים, עבדתי כעורכת במערכת האנציקלופדיה של ynet (כן, יש דבר כזה). במסגרת עבודתי זו כתבתי לא מעט ערכי אישים, ותמיד מצאתי את עצמי מתחבטת באותן דילמות: בבואי לתמצת סיפורו של אדם, איזו משקולת צריכה להיות כבדה יותר – זו המתארת שלב אחר שלב את קורות החיים של הדמות הנידונה, או זו שמתיימרת לסכם את אופייה ופועלה לכדי איזושהי "הגדרה" נושאת משמעות.
הצפייה ב"אשת הברזל", סרט העוסק בדמותה של מרגרט תאצ'ר, משולה בעיניי לקריאת ערך שחסרה בו הפסקה המסכמת, זו שתחלץ את תאצ'ר מטרחנותו של ציר הזמן ההיסטורי שכולו "הלכתי, ראיתי, עשיתי". בהעדרה של פסקה כזו, הסרט נדמה יותר כמו אילוסטרציה של נקודות ציון משמעותיות בקריירה של ראש ממשלת בריטניה, מאשר כיצירה אמנותית בעלת ערך.
למעשה, זו אחת המשימות הקשות ביותר שתסריטאי צריך להתמודד איתן (אם הוא רוצה בכך ואם משלמים לו מספיק כסף) – לתרגם סיפור חיים של דמות היסטורית מהפורמט שהיא שייכת אליו – ערך אנציקלופדי, לפורמט ששייך למחוזות הדמיון – תסריט קולנועי. החיים הם תמהיל טבעי של מקריות, ארעיות וסתמיות (אליבא דה "ד"ר פומרנץ" של אסי דיין), בעוד שהיצירה האמנותית חייבת להיות תרכיז של 100% חומרי משמעות וטעם.
בניגוד לדמות ההיסטורית שחופשייה לנוע לאן שרק תרצה, הדמות הקולנועית חייבת שיהיה לה מהלך ברור של השתנות ולמידה (לטוב או לרע). אי שם בתחילת הדרך, מצהירה תאצ'ר הצעירה שהיא אינה מוכנה לסיים את חייה כעקרת בית ששוטפת כלים, ולמרבה האירוניה (זהירות ספוילר) זה בדיוק מה שהיא עושה בסצנה האחרונה ששולחת אותנו אל מחוץ לאולם הקולנוע. האם זו התובנה שאנו אמורים לקחת איתנו הביתה? – שמרגרט תאצ'ר למדה בדרך הקשה שגם חלומות גדולים וחיים עתירי מעש מתנקזים בסופו של דבר לחור של כיור המטבח? אם התשובה של יוצרות הסרט (הבימאית פילידה לויד והתסריטאית אבי מורגן) היא "כן", הייתי מציעה להן להתמקד להבא בדמות בדיונית לגמרי במקום להתעלל בדמות היסטורית שראויה, לטעמי, לסוג דיון אחר לגמרי.
ובכך לא נסתיימו טענותיי. הבחירה בסיפור המסגרת של הסרט שממקם את תאצ'ר בזקנתה, כשמציאות והזיה מתערבבים בתודעתה ללא הכר, היא בחירה עכורה בעיניי. בחירה שלא רק פוגעת בפרטיותה של גיבורת הסרט האמיתית, אלא גם מעידה על העדר יצירתיות. העובדה ש"ככה זה במציאות" (אכן פורסם בתקשורת שתאצ'ר סובלת משיטיון) לעולם אינה ראויה לשמש הצדקה ל"ככה זה צריך להיות בסרט".
הסצנה שהכי נחרתה בזיכרוני מתוך "אשת הברזל", היא הסצנה שבה נאלצת תאצ'ר להוכיח את צלילות דעתה מול רופא צעיר. היא מתמצתת בפניו את ה"אני מאמין" שלה –
"מחשבות מתרגמות למילים, מילים מתרגמות למעשים, ובסופו של דבר, מחשבה יוצרת מציאות" (ציטוט חופשי מאוד כי חושך באולם ואין עט בתיק).
הנה אישה שכל קורות חייה הם הגשמה מלאה של אותו "אני מאמין". אבל מה שמושך את תשומת ליבנו הוא לא בהכרח תוכן דבריה של מי שכונתה פעם "אשת הברזל", אלא העובדה שהיא לבושה בחלוק בית-חולים רופף, שצווארה קמוט, וכפי שהמצלמה טורחת להדגיש בפנינו, רגליה תלויות באוויר חסרות אחיזה בקרקע.
"וואו, היא ממש עצבנית, הגלית הזו", אתם וודאי אומרים לעצמכם. נכון, באמת כדאי שאירגע. פשוט "אשת הברזל" מזכיר לי סרט אחר שהרצאתי עליו בדיוק לפני שבוע, הרצאה שמהללת ומשבחת את מעלותיו. גם הסרט ההוא עשוי מחומרי גלם תוצרת אנגליה וגם הוא מתיימר ללכוד את המהות של דמות היסטורית שעדיין מתהלכת בינינו. תכירו את "המלכה" (סטיבן פרירס הוא הבימאי, והתסריטאי הוא פיטר מורגן, הגאון, אם יורשה לי לומר). אם במקרה לא ראיתם את הסרט הזה, אוצו רוצו לספריית הדיוידי הקרובה למקום מגוריכם.
60 שנות מלוכה חוגגת המלכה אליזבת בימים אלה ממש, אבל הסרט שמבקש לבחון את דמותה מתמקד בשבוע אחד בלבד – השבוע שלאחר מות הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים. אליזבת נקלעת אז למבחן מנהיגות קשה ביותר, כאשר הציבור האנגלי בז לאופן התמודדותה עם מות "הנסיכה של העם". לא אכנס כאן לעובי הקורה של הסרט, כי מדובר בקורה שיכולה לפרנס מאמר שלם. תחת זאת, אציין סצנה אחת נפלאה שמתמצתת בעיניי את העניין כולו:
המלכה בכבודה ובעצמה נוהגת בג'יפ, בדרכה לאזור הציד שבו נמצאים בעלה ונכדיה. בדרך עליה לחצות נהר ולרוע המזל, הרכב נתקע באמצע. המלכה יוצאת החוצה, בודקת את התקלה, מדווחת עליה ומחכה לחילוץ לכאורה, זהו "זמן מת". מה יש לנו לעשות כאן איתה, עם מלכת אנגליה, בזמן שאנחנו מחכים לטכנאי או לרכב החלופי? בפועל, אלו הם רגעי החסד של תסריטאי ובימאי מוכשרים (מי שראה את הסרט יודע שאני עושה עוול גדול כשאני מדלגת על הצבי שמופיע שם לרגע. הצבי הוא לב הסצנה, אבל קצרה היריעה מלתאר כאן את יופיו התסריטאי).
הסיטואציה ריאליסטית לחלוטין, אבל המימד הסימבולי שלה מאפיל עליו לגמרי: הנה המלכה, שהיא נהגת מיומנת ואף שירתה בתקופת המלחמה כמכונאית, נקלעת למצב שבו הגה המנהיגות כבר אינו בידיה. הנהר בדיוק כמו העם האנגלי, שחשבה שהיא מכירה אותו היטב ויודעת כיצד יש להתמודד עימו, כבר אינו אותו נהר וכעת הוא מפנה לה עורף. ברגע הקטן, הסימבולי הזה, המלכה בוכה. האם אנחנו רואים את זה קורה לנגד עינינו? בחלומות הלילה! המצלמה שומרת על איפוק, מראה לנו את המלכה מן הגב, כשרק הרעד בכתפיה מלמד אותנו על סערת רוחה. קוראים לזה עידון, ולכן לסרט קוראים יצירת מופת (הוא גם זכה בפרסים, זו לא רק אני שמתרפקת עליו ככה…).
עוד משפט אחד לסיום, כי אני מנחשת מה אומר לעצמו עכשיו כל מי שראה את "אשת הברזל":
"ומה עם מריל סטריפ, בשם אלוהים? לא תגידי עליה מילה אחת טובה???"
זה נכון. מריל סטריפ נותנת כאן את הופעת חייה, נטמעת לחלוטין בתוך הדמות ומרוויחה ביושר רב את האוסקר שקיבלה זה עתה. הבעיה היחידה היא שרוב הסרט הייתי עסוקה בלהעריך את הקריירה הנהדרת של מריל סטריפ במקום את זו של מרגרט תאצ'ר… אבל זהו, די, אני עם הקיטורים גמרתי…
הדף הלבן 