ערב חג הפסח, ימי קורונה

אנחנו בענייני אבנים עכשיו. זה כנראה שלב התפתחותי, שאנחנו נמצאים בו. אבן קטנה שנקרית בדרכה של בתי מחלצת ממנה קריאת שמחה, חדוות גילוי. לפעמים היא מתפתה לאבנים גדולות. הופכת אותן בסקרנות, אומדת את משקלן ואומרת בסיפוק – "כבד".

בהתחלה חשבתי שאבנים נחשבות רק אם הן נמצאות בתוך שמורת טבע, בתוך ההגדרה של טיול. אחר כך הסתבר שאבנים הן ציון דרך משמעותי גם בסתם שיטוט שכונתי, והיום אני כבר יודעת שסדק באספלט של החנייה מתחת לבית טומן בחובו אוצר יקר ערך – אבני חצץ קטנטנות שאפשר לחפון אותן בכף היד ולהתענג על עצם קיומן.

אני חושבת על המדבר, על יציאת מצרים. המבוגרים יצאו לדרך בידיעה שהם משאירים מאחור את האבנים הענקיות, את הסלעים שמהם נבנו פירמידות. הם הבינו שמדובר במסע, שהנופים ישתנו לעד – גם בחוץ וגם בפנים, במרחבי התודעה. הם גם ידעו שיש יעד – ארץ מובטחת. אבל הילדים הקטנים הקטנים, ראו רק את המקום שבו הם הולכים כאן ועכשיו, ראו אבנים. קטנות, גדולות, מסתוריות, טומנות בחובן את כל קסם הבריאה בלי תלות בעונות שנה, בלי להכיר מושגים של פריחה, לבלוב וקמילה. הילדים הקטנים האלה – דור המדבר.

מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, מתנגנת לי המנגינה מבפנים. אבל לא כשאלה אלא כפליאה, כהשתאות עמוקה של הלב. עד כמה נשתנה הלילה הזה מכל מה שידענו קודם. בחופזה, מבלי שהיה לנו זמן לעכל, יצאנו למדבר שנפרש על פני 100 מטר ונישא על יריעה לא תחומה בזמן. כמה יארך המסע? האם תהיה לנו ארץ מובטחת? הנזכה להיכנס אליה?

קשה לתפוס כרגע את התמונה הגדולה של מציאות חיינו, קשה לגייס עכשיו מבט ציפור. ואולי משום כך עדיף פשוט לשחרר. אולי בעת הזאת נהיה כולנו ילדים, פעוטות. נרכין ראשנו לא מתוך פחד ודאגה למה שהיה ולמה שיהיה, אלא מתוך תקווה שבכאן ובעכשיו יימצאו לנו אבנים. והלוואי שיוליכו אותנו צעד צעד אל שגרה טובה של חולין.

חג חירות שמח, ובריאות מצוינת לכולנו!

הגבריות הישראלית – קווים לדמותה בפארק הלאומי של רמת גן

שבת בערב, הפארק הלאומי ברמת גן. באזורים הפתוחים, פיקניקים, מנגלים, מוזיקה של אנשים בחופש. אבל בינות לאקליפטוסים, באזור שבו השמש כבר אינה מפזרת קרניים אחרונות, יש חיי לילה מסוג אחר לגמרי. קבוצת נערים בני 17 עוברת אימון הכנה לגיבוש צבאי. המפקד / המדריך חמוש במשקפי שמש לראשו, תרמיל גב על גבו והבעה קשוחה בלתי ניתנת להסרה – יורה הנחיות על אוטומט – "בטן! גב! סקוואט! ריצה! מצב 2!" – הנערים נענים בהתמסרות מוחלטת, עוברים במהירות שיא משכיבה על הגב לשכיבה על הבטן לעמידת כריעה לריצה במקום ולמצב 2 (ובשביל מה לבאר, הרי מי מאיתנו לא יודע מה זה מצב 2).

אדמת הפארק הלאומי ברמת גן חולית. אפשר רק לקוות שלא עוברים שם גם הרבה כלבים. כל קפיצה כזו מבטן לגב מרימה ענק אבק שמכסה את דמותם האינדיבידואלית, החד-פעמית, של הנערים והופכת אותם למטפורה – לעוד חוליה אחת בשרשרת החיול הארוכה והמתמשכת של הגבריות הישראלית, מימי הצבר יפה הבלורית והתואר של "הוא הלך בשדות" ועד טובי בנינו של ימינו אנו.

בשולי החבורה המתאבקת מבטן לגב, בחסות אקליפטוס חסון, נמצאים עוד שניים – מאמן כושר וילד בן 12, שמנמנון. המאמן קשוח, יורה לאוויר שלל סיסמאות קרב, והילד נדרש לקפוץ 230 קפיצות חבל. אולי כי הוא לבד ואין לו חבר'ה שירימו איתו ענני אבק, אולי כי הוא לא מאמין שככה נגזר עליו לבלות את היום הראשון של החופש הגדול – כך או כך, הילד מתרשל במלאכת החבל. הוא בקושי מגרד עשר קפיצות רצופות. המאמן מנסה עליו את כל טקטיקות הגיוס האפשריות, החל מנימה מתריסה ומאתגרת ועד נכונות להקצות לו חמש דקות הפסקה.

גם עתודת הצנחנים מקבלת חמש דקות הפסקה – לרוץ לברזייה ולחזור. מרגע שנעלמים הפקודים, בני ה-17 ובן ה-12, משילים מעליהם המפקדים את חגור הקשיחות. הנה הטלפונים נשלפים החוצה וכל אחד מהם שוקע בעולמו הפרטי. משקפי שמש בלילה מדבר עם החברה שלו, מתאמים הזמנת שולחן בבית קפה תל אביבי, מאמן הכושר של ילדים שמנמנים מתקשר ככל הנראה לאמא שלו, לפי האופן שבו הוא מתעניין בתכולת המקרר.

הסיירת חוזרת מאובקת ודביקה מהברזייה, הילד השמנמנון מתיישב על הספסל ומייחל לכך שהמאמן שלו ישכח מקיומו. זה כמובן לא קורה. מפקדים לא משאירים חיילים לבד בשטח. "עידן! כמה זמן עוד נשאר לך להפסקה?" שואל המאמן. "חמש שניות", עונה הילד ושומר על כל אחת מהן בקנאות.

למתבוננים מהצד – האם כל זה נראה הזוי? כנראה שלא. מי שנולד כאן, מי שחי כאן את חייו, מרגיש בבית עם כל חומרי הגלם של סצינת הערב הזו בפארק הלאומי של רמת גן. די בהסתכלות חטופה על הגברים הרצים והשבים כדי לראות עד כמה נפוץ כל זה – בחורים בני עשרים פלוס משוחררים טריים, גברים מקריחים בני שלושים ששומרים על כושר מילואים, בני ארבעים וחמישים פלוס פלוס כרס קטנה שרצים כדי לשמר את זכר נעוריהם.

ענני אבק, ריח אקליפטוסים צה"לי כל כך, ניחוח הישראליות.

תמצית מחשבותיה של מי שעצרה רגע מלכת, יושבת על ספסל עם גב תפוס.

 

מחשבות על חירות המחשבה

בראש השנה היתה לי פנטזיה לכבוד שנת הלימודים החדשה – להרצות בפני תלמידי כיתה א' על יסודות השפה הקולנועית, ולעשות את זה כאילו מדובר בסטודנטים לקולנוע בני עשרים. הנסיונות שעשיתי בערך עד חנוכה הראו שמדובר באתגר הרבה יותר מדי יומרני. הילדים סירבו לקבל את העובדה שרואים רק סצינה בודדת ולא סרט שלם, ובכל פעם שניסיתי ללמד אותם "איך עושים את זה", התחילו קריאות "תראי לנו עוד! תראי לנו עוד! למה עצרת??? די, די, תפסיקי!"

בחנוכה קרה סוג של נס. בייאושי, אמרתי לתלמידים שקרתה טעות ושהפעילות מתוכננת לסטודנטים לקולנוע ולא לתלמידי כיתה א'. מאחר ואין ברירה ובכל זאת כולנו כבר כאן יושבים מול המסך, בואו ננסה לראות אם יצליחו להיראות רצינים וחמורי סבר ולעשות את הדבר הלא-הגיוני שסטודנטים לקולנוע נוטים לעשות – לראות כל סצינה פעמיים, לעצור באמצע ולפרק אותה לגורמים. למרבה ההפתעה, זה עבד! אני מנתחת את הסצינה, מסבירה, מלמדת, הם מקשיבים, מהנהנים בהסכמה.

איפשהו בסביבת פורים, קיבלתי אני עצמי שיעור משמעותי בהוראה. זה התחיל משאלה רטורית – "איך אנחנו יודעים שהדמות שנכנסה עכשיו לפריים עומדת לעשות משהו טוב?". הבעיה עם ילדים בכיתה א' שאינם מבחינים בין שאלה רטורית שהמרצה מתכוונת לענות עליה בעצמה לבין שאלה שאכן מצפה לתשובתם. והנה פתאום, ילד קטן וחמוד מאוד, הבליח "כי התחילה מוזיקה כשהדמות הזו באה קדימה, וגם יש מאחוריה אור כשהכל מסביב בחושך". מה יש לומר, נפלתי מהרגליים. לתומי מיד הנחתי שמדובר בילד גאון, שהרי לא יעלה על הדעת והוא רק בכיתה א' וכו' – אבל אז התחלתי לשאול עוד שאלות, ולפתע הסתבר שכל מיני ילדים בכיתה נושאים איתם כל מיני מחשבות על טיבו של המדיום הקולנועי ואופן פעולתו.

עד פסח כבר הפנמתי את העניין לאשורו. אני מניחה לילדים את הבסיס לניתוח הסצינה והם עושים את כל המלאכה בעצמם. לפעמים, גם כשהסצינה מוקרנת ללא הפרעה, אפשר לשמוע את הילדים מדווחים זה לזה – "הנה עוד פעם הצבע האדום! זה אומר שהוא שמח!", "תראו, הנה המצלמה מלמעלה ובגלל זה הוא נראה כל כך קטן ומסכן".

לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם אחת המורות שנכחה בפעילות. כמוני, גם היא היתה מוקסמת מהילדים. "אפילו אני נהניתי. הרגשתי שאני לומדת דברים חדשים". חשבתי על המילה "אפילו". נדמה לי שזו מילה שנוכחת רק בתודעה שלנו, האנשים המבוגרים, ובשביל ילדים היא אינה קיימת כלל. העולם עבורם תמיד חדש ו"טרי", ואין להם שום תחושת שיפוטיות ביחס ליכולת שלהם ללמוד משהו שלא ידעו אותו קודם.

לכבוד חג הפסח, עם צאתנו מעבדות לחירות, אני מאחלת לכולנו שנהיה סקרנים "אפילו" שכבר יצאנו ממצרים אי אלו פעמים בשנות חיינו הרבות. והלוואי שתמיד נהיה פתוחים ללמידה חדשה ממש כמו ילדים בכיתה א'.

כשדלת אולם הקולנוע נשארת פתוחה – "ספוטלייט", "מכונת הכסף" ו"כלבי מלחמה"

הקולנוע האמריקאי של השנים האחרונות אינו בשיאו. סרטים עתירי תקציב ופעלולים אך דלי עלילה ממלאים את המסכים ומשאירים רבים מקהל הצופים בבית, מול תור הזהב של הטלויזיה.

על רקע מיחזורם המייגע של גיבורי העל וכל האפקטים הנלווים להם, מתחזקת גם מגמה קולנועית אחרת, צנועה יותר אך בהחלט מסקרנת. מחד, היא שואבת את מקורותיה מהמציאות היומיומית, זו המתועדת בעיתונים ובמהדורות החדשות. מאידך – היא מתיימרת לצלול לעומקם של כמה מהכוחות החזקים ביותר המניעים את החברה האמריקאית בת זמננו – הכנסייה, המערכת הבנקאית ותעשיית הנשק.

קחו שלושה סרטים מהשנה החולפת: "ספוטלייט", "מכונת הכסף" ו"כלבי מלחמה". הראשון, "ספוטלייט", עוסק בתופעת הניצול המיני של ילדים בכנסייה הקתולית בשנות ה-70 של המאה הקודמת ומימדיה הנרחבים של התופעה כפי שנחשפו על ידי צוות עיתונאי ה"בוסטון גלוב". הסרט השני, "מכונת הכסף", מכניס את הצופים לתוך בועת שוק המשכנתאות האמריקאי והאופן שבו התנפצותה גרמה למשבר הכלכלי ב-2008 ואילו הסרט השלישי, "כלבי מלחמה", מתאר בחדווה ובהומור את הצד הפחות מוכר של תעשיית הנשק האמריקאית.

שלושת הסרטים עוסקים בפרשיות אמיתיות, ובגיבורים "מהחיים" – כאלה שהחלו את דרכם כאייטמים המסוקרים במהדורות החדשות. יש בכך חידוש מרענן. לא בעצם הבחירה להשתמש בחומרי גלם מציאותיים – כאלה יש בקולנוע האמריקאי לרוב – אלא באופן שבו המבע הקולנועי בוחר לתרגם עבורנו את הסיפור מהמימד הריאליסטי-חדשותי למימד הקולנועי-אמנותי. וכאן, בנקודה הזו – בשאלת המבע הקולנועי – מעניין להשוות בין השלושה, לנסות לחדור לראשם של התסריטאים והבמאים העומדים מאחורי יצירות אלו.

"ספוטלייט" (בבימויו של טום מקארתי), עוסק בנושא רגיש וטעון, התעללות מינית של כמרים בילדים. תופעה שבראשית חשיפתה נדמית כעניין לוקאלי (הסיפור מתרחש בבוסטון של שנות השבעים) ואילו בסוף הסרט מתברר שזוהי מגיפה של ממש בכנסיה הקתולית, לא רק בבוסטון ולא רק בארה"ב אלא ברחבי העולם כולו.

גיבורי הסרט הם צוות עיתונאים שמחליט להקדיש זמן ומשאבים כדי לרדת לעומק העניין ובהדרגה הולכים וחושפים את מבושיו של הממסד הדתי. בהתחשב בנושא הסרט, שבקלות אפשר היה להציגו באופן מזעזע וסוחט דמעות, מדובר ביצירה "יבשה" לחלוטין, שלא לומר יבשושית. מהלך עבודתם של העיתונאים נבנה לעינינו בלקוניות שמזכירה יותר שחזור של פרוטוקול מאשר חוויה קולנועית. היובש הזה, יש בו אמירה של ממש. הוא דורש מהצופה להבין את גודל הזוועה בכוח ההיסק שלו ולא בכוח החוויה החושית-אמוציונלית. זה גם משאיר את אותו צופה בעמדה קרת רוח מספיק כדי לחטוף את ההלם האמיתי כשמגיע הסרט אל סופו, ומוצגת לעיניו רשימה ארוכה ובלתי נתפשת של כנסיות ברחבי כל העולם, בהן התרחשו מקרי התעללות של כמרים בילדים.

אל מול הגישה הקולנועית היבשה של "ספוטלייט", מגיע הסרט "מכונת הכסף" (בבימויו של אדם מקיי) ומציע חוויה קולנועית שונה בתכלית. הנושא הוא לכאורה הנושא המשעמם ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השינויים והתהפוכות בשוק המשכנתאות האמריקאי משנות העשרים של המאה הקודמת ועד לשנת 2008, שבה פרץ המשבר הכלכלי הגדול. למעשה מדובר בשיעור בכלכלה שמועבר לצופים באופן פרונטלי, כאשר אחת הדמויות (בגילומו החינני של ריאן גוסלינג) פונה ישירות למצלמה, אלינו היושבים באולם הקולנוע, ומחזיקה לנו את היד בעודנו מנסים להבין משהו ממטר המושגים הכלכליים שניתכים על ראשנו.

אותו ריאן גוסלינג מבין לליבנו, שאנחנו אפעס מופתעים נוכח המאמץ השכלי הדרוש לנו על מנת לצלוח את תשעים דקותיו של הסרט, ורגע לפני שמי מאיתנו ירים ידיים ויוותר הוא מזדרז להציע לנו שיעור עזר: כך למשל, את ההבדל בין סוגי המשכנתאות השונים מסבירה לנו דוגמנית יפהפיה המשכשכת בג'קוזי בבגד ים. כל מהמורה כלכלית בדרך להבנתנו את הסרט זוכה לטיפול דומה – אם באמצעות סלבריטיז שמגוייסים לצורך ההסבר או אם מתוך השוואה לתחומי ידע מוכרים ומאיימים פחות. זוהי מניפולציה קולנועית יעילה ומחוכמת, שבלעדיה ניתן לשער שאחוז ניכר מהצופים היו מבכרים להתנמנם באולם הקולנוע במקום להתמיד במאמץ להבין.

להבין מה, נשאלת השאלה. האם מטרת הסרט באמת להעביר את כולנו שיעור בכלכלה? בוודאי שלא. ההיבט הכלכלי הוא רק הסדק שדרכו מבקשים יוצרי הסרט להראות לנו את ה"מטריקס" של הקפיטליזם האמריקאי, לחשוף לעינינו את עליבותו וסכנותיו, את האופן שבו מחזיקי הכוח בחברה האמריקאית משטים במיליוני אזרחים תמימים וחסרי ידע. את כל כובד האמירה הזו, וההוכחה שלה, עוטפים עבורנו יוצרי הסרט בתיבול מתוק והומוריסטי, ג'אנק-פודי במהותו, ובלבד שנסכים לאכול ולהחכים.

הסרט השלישי "כלבי מלחמה" (בבימויו של טוד פיליפס), קל הרבה יותר לעיכול מהשניים הקודמים. למעשה, הצפייה בטריילר שלו עלולה אף להטעות ולגרום לצופה לחשוב שמדובר בקומדיה קלילה שמושאיה הם שני סוחרי נשק קלולסים שנקלעים לשלל הרפתקאות גדולות למידותיהם. בפועל, גם כאן מדובר בסיפור אמיתי – מעשה שהיה בשני אמריקאים צעירים שהחליטו "להביא את המכה" על ידי התחזות לחברה גדולה ויציבה שמוכרת נשק לפנטגון האמריקאי, והצליחו בכך למעלה מן המשוער.

גם כאן נעשית אותה תחבולה קולנועית, כאשר אחת הדמויות מספרת לנו את הסיפור בגוף ראשון ועל הדרך מאירה בפנינו את מושג המלחמה ואת תעשיית הנשק שמזינה אותה באור שונה מאוד מהפטריוטיזם המקובל בחברה האמריקאית. סרט שכולו ציניות והומור, ואפילו ג'ונה היל בתפקיד ראשי (שחקן שמזוהה לרוב עם קומדיות מהסוג הקליל ביותר) – מתיימר מתחת לכל אלו, ואולי באמצעותם, לפקוח את עינינו לבחינה מחודשת של "מלחמה ושלום" והכוחות הכלכליים המניעים אותם.

שלושה סרטים, שלכל אחד מהם יומרה להעיר את הצופה למודעות חברתית חדשה, לסמן עבורו מוקדי כוח של החברה האמריקאית – הכנסיה, המערכת הבנקאית ותעשיית הנשק – ולחשוף את ערוותם. זה לא שלא נעשו כאן (באמריקה) סרטים בעלי תודעה חברתית. אוליבר סטון, סטיבן שפילברג, ספייק לי ועוד רבים אחרים כבר עשו את זה קודם. אבל יש משהו באופן שבו שלושת הסרטים האלה מתקשרים עם הצופה, דורשים ממנו לעבוד, שהוא בבחינת משב רוח מרענן.

בסיכומו של דבר, מעניין לראות איך הקולנוע האמריקאי העכשווי, שעיקר תהילתו בחוויה האסקפיסטית שהוא מציע לבאים באולמותיו, מצליח להצמיח כאן גם משהו אחר, מחוספס ותובעני. קולנוע שמבקש לחבר את הצופה למציאות החוץ-קולנועית של חייו ולא לנתק אותו ממנה.

שמחת הרחובות

ניו אורלינס.

הרחובות עשויים ממוזיקה, האוויר ספוג בשמחה. הזמן הוא רק הווה, בלי עבר ובלי עתיד. אף פעם לא הייתי במקום כזה קודם. עיר שסוחפת וסופחת את התיירים לתוך חיבוקה החם ומשילה מעליהם – ללא הבדל דת, גזע ולאום – כל סממני עצבות או שרידי דאגה. עיר שלקחה על עצמה כמשימה, לנקות מכל הבאים בשעריה שכבת אבק שנצברה עליהם במקומות אחרים.

קשה להסביר שמחת חיים פשוטה. אנסה שלוש אנקדוטות שאולי יתנו טעימה קטנה:

שעת ערב. רחוב בורבון המפורסם הומה צלילים ואדם. במרחק מטרים ספורים ממני, אדם מרותק לכיסא גלגלים. בעודי תוהה אם זה לא קצת מסוכן עבורו להתנייד ככה בתוך המרחב האנושי הצפוף, אני פתאום שמה לב שהוא מסיע את עצמו ב"סלאלום", בשמיניות, גורם לכל האנשים סביבו לנתר הצידה כדי לפנות לו מקום. אני לא רואה את פניו אבל אני רואה את פניהם של אלה שמביטים בו, כולם צוחקים, שותפים למשובתו. ואז נדמה שהוא מאבד שליטה על כיסא הגלגלים כי הנה הוא דוהר היישר לתוך עץ. הרחוב עוצר את נגינתו, אבל הבחור שובר הצדה ברגע האחרון, מסתובב לעבר המודאגים מתגלגל (תרתי משמע) מצחוק.

שעת ערביים. רחוב פרנצ'מן המפורסם ליודעי דבר. כאן מבלים בעיקר המקומיים, לא התיירים. באחד משולחנות בית הקפה נקבצה חבורה של בני שישים פלוס. חלקם מנהלים שיחה שקטה, חלקם מקשיבים ללהקה שמנגנת בלוז. אחד מהם, ודאי סוכן ביטוח או רואה חשבון, שקוע באייפון שלו. כתפיו שמוטות וכל ישיבתו כאילו מכריזה על עצמה ועל סביבתו – "שעמום". אלא שלראשו הוא חובש זוג אוזני ארנב ענקיות, עשויות פרווה ורודה. לאף אחד זה לא נראה מוזר. ודאי לא למלצר המבוגר, שלראשו מגבעת עם סלסלת פירות.

חצות. מועדון לילה, אחד מני עשרות. להקה מנגנת מוזיקת דיקסי שמחה. במרכז המועדון ניצב כיסא ספרים, כזה שניתן לסובב אותו ולהטות לאחור. בחור צעיר ניגש נרגש למלצרית שבורכה במחשוף ענק וחזה שופע. הוא נותן לה שטר כסף ובתמורה היא מושיבה אותו על הכיסא. מה שקורה אחר כך מתרחש בכזו יעילות ומהירות שגם לו היתה לי מצלמה, לא הייתי יכולה לתפוס פריים אחד בודד: המלצרית מושכת את הכיסא לאחור, משכיבה את הבחור ומרוקנת לפיו רבע בקבוק וודקה, אחר כך מסובבת את כיסאו בפראות כמה סיבובים ובבת אחת עוצרת, גוהרת מעליו ודוחפת את ראשו בתוך החזה שלה, מתנועעת מצד לצד עד שנדמה כי ראשו נבלע לחלוטין בין שדיה. הרוטינה הזו – אלכוהול, סיבוב, שדיים – חוזרת על עצמה שלוש פעמים ואז הבחור משוחרר מסוחרר לדרכו. המלצרית חוזרת לעסוק בענייניה, הלהקה מנגנת דיקסי.

***

כטיבן של חופשות, גם זו שלי מסתיימת. כשאני חוזרת ארצה, ניו אורלינס לא יוצאת לי מהראש ואני מחפשת לחיות אותה שוב – בגוגל, ביוטיוב, בויקיפדיה. כאן זוכרים לניו אורלינס את הוריקן קתרינה שהיכה בה לפני עשור. אסון טבע שהתעצם פי כמה בגלל אוזלת יד מעשה אדם. זהו סיפור בעל מימדים מיתיים ממש, שמעורבים בו גילויי חמלה וחסד שבין אדם לזולתו, לצד אטימות ואכזריות של המערכת השלטונית.

כפי שנשאבתי למוזיקה הסוחפת של הרובע הצרפתי התיירותי, עכשיו אני נשאבת לסיפורם המטלטל של שאר רובעי העיר שידעו הרס וחורבן חסרי תקדים בתולדות ארה"ב. פתאום השמחה חסרת הפרופורציות ששוטפת את רחובות העיר ותייריה, מקבלת משמעות חדשה, אחרת. זו שמחה שנקנתה בעצב ובדם, בהיסטוריה רחוקה של עבדות ובזיכרון טרי של אפליה וגזענות.

מעניין שבשני הקצוות – זה שחוגג את החיים וזה שמתמודד עם הטרגיות שבהם – הכוחות שחורצים את גורלה של המציאות אינם שייכים לטבע, אלא לטבע האדם. זו הרוח האנושית של ניו אורלינס שבחרה לחדש את המוזיקה במקום לצלול לשתיקה.

מאחלת לכולנו שנדע לייצר את המוזיקה בתוכנו גם בימים של שקט, והלוואי שפסקול חיינו יהיה תמיד שמח ותוסס.

גשר המרגלים – על כוחה של תמונת מראה קולנועית

סיפור אמיתי. שלהי שנות ה-50 של המאה הקודמת. ג'יימס דונובן (בגילומו של טום הנקס) הוא עורך-דין ידוע מברוקלין שחייו מתנהלים על מי מנוחות. יום אחד הוא מתבקש לשמש כסנגורו של רודולף אבל, אדם הנחשד בריגול לטובת בריה"מ. היענותו לתפקיד והבחירה למלאו ברצינות וביסודיות, אינה מזכה את דונובן באהדת הציבור האמריקני החרד מאימת "האחר", וגם לא באהדת אישתו והמעגל החברתי הקרוב לו. עד כמה ירחיק אדם בביצוע תפקיד שאינו מתגמל אותו בהערכה ובהוקרה? עד כמה יהיה מוכן לסכן את עצמו למען עשיית "הדבר הנכון" בעיניו? ובכן, הבחירות של דונובן מובילות אותו אט אט אל עין הסערה של המלחמה הקרה בין בריה"מ לארה"ב. עד כאן תקציר העלילה.

"הפסדת רק את החמש דקות הראשונות, עוד אפשר להיכנס לסרט". כך אומרת לי הבחורה בקופת הכרטיסים. היא מחייכת חיוך לבבי ומלאת כוונות טובות, אבל אני די משוכנעת שבכל פעם שקופאית אי שם ברחבי הגלובוס מציעה הצעה שכזו, נוסף לתסריטאי של הסרט עוד קמט עמוק של צער בפנים (ובמקרה הזה, על התסריט חתומים מאט צ'ארמן והאחים כהן, לא פחות).

וכל כך למה יקרה סצינת הפתיחה לתסריטאיה? כי אם היא עשויה היטב, היא טומנת בחובה את הגרעין הרעיוני של הסרט כולו, את הדנ"א של היצירה הקולנועית. למעשה, סצינת הפתיחה כבר כוללת בתוכה את הפתיחה, האמצע והסיום שיתגוללו לעינינו אחר כך במשך תשעים דקותיו של הסרט.

ובכן, מה יש שם בדקות הפתיחה של "גשר המרגלים" שדווקא כדאי לא להחמיץ אותן? גבר עומד מול מראה, בוחן את בבואתו ואז מעתיק את רשמיו לתוך תמונת דיוקן עצמי שהוא שוקד עליה בקפדנות. לא סצינת אקשן מרהיבה, לא שום התרחשות דרמטית שבלעדיה לא נבין את העלילה. ובכל זאת, שני מפתחות מטמינים כאן התסריטאים בתקווה שנעמוד על כוחם הסימבולי – הראשון הוא מוטיב המראה. הסרט מתרחש בעידן המלחמה הקרה, כאשר כל צד שולח מטעמו מרגלים כדי לנסות ולפענח איך פועל הצד השני. מי שמשכיל להבין שזהו עולם של מראות – שמה שמתרחש כאן, קרוב לוודאי מתרחש גם שם – הוא זה שתהא ידו על העליונה בשליטה על הסיטואציה. מבלי להיכנס לספויילרים, זו בדיוק היכולת שמפגין הטום הנקס שלנו.

המפתח השני שמעניק לנו התסריטאי לפיצוח הסרט הוא תמונת הדיוקן העצמי. בעוד שהמראה משקפת את המציאות "האובייקטיבית" כביכול – איך אנחנו, המתבוננים מבחוץ, רואים את הגיבור, הרי שתמונת הדיוקן העצמי משקפת לנו את ה"סובייקט" – את האופן שבו הגיבור רואה את עצמו ואת מציאות חייו. המהות של "גשר המרגלים" היא בבחינת הפערים הגדולים בין איך שהסביבה מפרשת את מהלכיו של הגיבור לבין איך שהוא עצמו תופס אותם.

מצד אחד, אנחנו מונחים להתבונן במציאות היסטורית ידועה ומוכרת. מצד שני, אלומת האור הקולנועית מבקשת להכניס אותנו לנעליו של הפרט, של האדם הבודד, בתוך ההקשר הקולקטיבי הרחב. מאוחר יותר בסרט, יגיד המרגל – "עברו כל כך הרבה שנים. לא בטוח שבכלל יהיה מישהו שיידע לזהות אותי". הנה כך יתחוור לנו בדיעבד מדוע דחוף לו כל כך, למרגל, לפתוח את הסרט בציור דיוקנו העצמי –  זהו אקט הישרדותי ממש. רק הוא יכול לזהות את הקמטים שנוספו לפניו במהלך השנים, לקרוא בהם את צפונות ליבו ואת טיב מעשיו.

"גשר המרגלים", עוד יותר משהוא מזוהה עם האחים כהן החתומים על התסריט, הוא מזוהה עם הבמאי שלו – סטיבן שפילברג. זו לא פעם ראשונה ששפילברג מזמין אותנו הצופים למסע קולנועי בעקבות פרשיות היסטוריות. "רשימת שינדלר" ו"מינכן" הן שתי דוגמאות מובהקות למהלך דומה – לבחון איזו צומת היסטורית הרת גורל מנקודת מבטו של הפרט, תוך התעסקות בשאלה עד כמה יכול האינדיווידואל להשפיע על הכוחות הגדולים המעצבים את המציאות הפוליטית-חברתית של תקופתו.

אבל האם "גשר  המרגלים" מבטא רק את חיבתו של שפילברג לנבירה בארכיוני ההיסטוריה? מדוע הוא מתעקש פעם אחר פעם למשוך בשרוולינו לעבר פרשיות נושנות שקיבלו את מנת הפריים-טיים שלהם זה מכבר? משום שההיסטוריה משמשת עבורו תמונת מראה להווה, אמצעי להנגשת אמירה פוליטית במעטפת קולנועית דרמטית. אומר לנו שפילברג – האיש החכם, זה שייצא מנצח בראי ההיסטוריה, לעולם אינו מונע משיקוליי פופולריות. הוא אף נכון לשלם את מחיר הבוז הציבורי ובלבד שייגן על ערכי הצדק והטוב כפי שהוא (והדמוקרטיה המערבית, כמובן…) תופסים אותם.

בעידן שבו המלחמה הקרה בין ארה"ב לרוסיה שבה ומתחממת על צלחתנו, במציאות שבה נדרש המערב להתמודד עם אימת האיסלאם הקיצוני תוך שמירה על ערכי מוסר ושיוויון, הנה לפנינו יצירה קולנועית המבקשת לספק לנו קצת חומר היסטורי למחשבה, להשראה.

וודי אלן פינת האחים כהן: מפגש הנעבעכים של לואין דיוויס ויסמין הכחולה

חוק ראשון בכתיבת תסריט: הגיבור לעולם אינו קורבן. חייו יכולים להיות איומים ונוראים, המציאות יכולה להתאכזר אליו באינספור דרכים, אבל הוא – הגיבור – תמיד חייב לרצות לשנות את גורלו, להתאמץ להיחלץ ממלכודת הקורבן שנקלע אליה.

חוק שני בכתיבת תסריט: כל סיפור עלילה חייב להסתיים בתובנה. לעולם יתחיל הגיבור את הסרט בנקודה אחת ויסיים אותה באחרת. גם אם מיקומו הפיזי לא השתנה כלל, גם אם מצבו רק הלך והדרדר, עדיין תהיה שם תובנה. איזשהו מסך יירד או יעלה ויגרום לגיבור לראות את חייו באור חדש.

לתוך המציאות התסריטאית האוניברסלית שזה עתה תיארתי שניים מחוקי היסוד שלה, צועדים עכשיו שני סרטים שדורסים את כללי המשחק. "יסמין הכחולה" של וודי אלן ו"בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן.

שני הסרטים דומים מאוד. במרכזם ניצבים גיבור (לואין דיוויס) וגיבורה (יסמין) שהמאפיין המרכזי המשותף לשניהם הוא 'נעבעכיות' שורשית שנמסכת לתוך אגואיזם טהור. גם לואין וגם יסמין סובלים מבדידות קשה לאחר שהפרטנרים שלהם בחרו לעזוב את הזירה (אני הולכת כאן, ולא בטוח שבהצלחה רבה, על קו התפר שבין ספויילרים לבין אינפורמציה הכרחית לדיון), ובאופן אולי משעשע שניהם חולקים גם אותו קו עלילתי סימבולי – בהיותם תפרנים וחסרי בית משל עצמם, הם נוטים ליפול כאבן ריחיים על צווארם ועל ספתם של קרובי משפחה וחברים.

מה שעוד משותף לשני הסרטים, וזו כבר דעתי האישית שאפשר לחלוק עליה, שניהם בלתי נעימים לצפייה. גיבור נעבעך יכול להיות אטרקציה אם נראה אותו עובר תהליך של שינוי, או לחלופין נלמד להעריך את נקודת השקפתו על העולם. לצערו של הצופה, זה בוודאי לא המקרה של "יסמין הכחולה". הוודי-אלניות המייגעת של הגיבורה, היבבות הבלתי פוסקות שלה, האופן שבו היא רודה ומשטה בכל מי שרוצה בטובתה – כל אלה הופכים אותה לאחת שבהחלט ראויה לסוף שהסרט מציב לה.

גם לואין, הגיבור של האחים כהן, הוא לא בדיוק קוביית סוכר. בעיניים החצי עצומות שלו, בעמידתו שמוטת הכתפיים, באופן העמוק שבו הוא בז לכל אורח חיים שאינו שלו – בכל אלה הוא מצליח לשדר לא רק לסביבתו הבדיונית, אלא גם לנו הצופים, שחבל מאוד שהגענו לביקור. בדיוק כמו יסמין הכחולה, גם לואין דיוויס יסיים את הסרט באותה נקודה שבה התחיל אותו – שניהם קורבנות של עולם מקולקל ופג תוקף, וריח חריף של תבוסתנות עומד באוויר.

בכל זאת, יש בעיניי הבדל משמעותי מאוד בין שני הסרטים והוא נובע מהחוק השלישי בכתיבת תסריט (טדאאם! יש חוק שלישי! האמת שיש לתסריטאים עוד המון חוקים אבל אל דאגה, כל עוד לא שילמתם דמי חבר לאיגוד לא אלאה אתכם בכולם). אומר החוק השלישי: לכל גיבור יש רצון ויש מטרה.

יסמין רוצה חיי מותרות והרבה הרבה כסף. האם היא מוכנה לעבוד קשה בשביל להשיג את מטרתה? האם היא מוכנה להיות דמות טרגית כמו גטסבי הגדול? לא. היא מסתפקת בלחפש לה בעל עשיר. בהעדר כל כבוד לרצונותיה, אין שום סיבה שאשקיע תשעים דקות מחיי בלעקוב אחר מאמציה הנלוזים של הדמות להשגת מטרה זו.

לואין דיוויס הוא זמר של מוזיקת פולק. ככזה, הוא רוצה להופיע בפני קהל. שימו לב להבדל הבסיסי בין שני המשפטים המגדירים של הדמויות: יסמין נטולת הוויה משל עצמה, כל כולה רצון להשיג משהו שאין לה. לעומת זאת, לואין הוא זמר. זו מהות הקיום שלו וכדי שיוכל לחיות הוא צריך להשיג לעצמו קהל.

בסצינה היפה ביותר בסרט, יושב לואין דיוויס לפני אמרגן גדול ומתחיל לנגן בגיטרה. זו ההזדמנות של חייו, ולמעשה ההזדמנות היחידה שנקרתה בדרכו ובדרכנו המשותפת איתו עד כה. הסצינה ממוקמת איפשהו על גבול המערכה השנייה והשלישית של הסרט, רובנו כבר עייפים ויגעים מהגיבור הנעבעכי שלנו. אבל הנה הוא מתחיל לשיר, ויש משהו בתקווה שפועמת בתוכו עכשיו שהופך את השירה שלו לחזקה הרבה יותר מכל מה ששמענו קודם. גם המילים נוגעות ללב – כיאה לשירי עם, זהו סיפורה של המלכה ג'ין שמנסה ללדת במשך תשעה ימים ואפילו המיילדות כבר התייאשו מליילד אותה (לתסריטאים עם מחסומי כתיבה השיר הזה מיילד דמעות בעיניים). פתאום השיר יפה, פתאום הזמר נראה חי, פתאום אנחנו מחכים למוצא פיו של האמרגן.

"אני לא רואה הרבה כסף כאן", פוסק האיש הגדול וכל גלי תקוותנו מתנפצים אל מול סלעי המציאות.

סצינה אחת הפכה את כל הקערה על פיה. בבת אחת הסרט ראוי, בבת אחת כל הסבל שסבלנו עם הדמות המעצבנת הזו הופך למוצדק. לואין דיוויס נראה כמו שהוא נראה כי העולם סובב סביב כסף והוא עצמו כל כולו שירה. בפראפרזה על אמרתו המפורסמת של וולטר, אני אולי לא מסכימה עם הטון הקורבני של הגיבור הזה, אבל אלחם בתוקף על זכותו להישמע באולם הקולנוע.

משחקי השף – מתכון מושלם לוולגריות

פתחתי ערוץ שתיים.
אישה כבת שישים פלוס, עדינת מראה ורהוטת דיבור, שוקדת על הכנת מרק וון טון. תוך כדי היא מספרת קצת על עצמה ועל עברה. מסתבר שהיא עבדה כמזכירה במשרד החוץ, ובתקופה שבה נחתמו הסכמי אוסלו במשך שלושה חודשים ליוותה מבוקר עד ליל את תהליך השלום. המראיין שואל אותה אם ערפאת היה בנאדם נחמד, היא מצחקקת ועושה עם היד תנועה של "לא" למצלמה, נזהרת מלהגיד את ה"לא" בקול רם כי "זה לא יפה להגיד".
אישה משכילה ונעימה שרוצה להוכיח לעצמה שהיא גם יודעת לבשל. למצלמה היא מספרת שעברה גירושים לפני כמה שנים ותחושת הערך העצמי נפגמה. אומרת שאולי התחרות הזו תעשה לה טוב, תזכיר לה ולמשפחה שלה שלא רק היתה קרייריסטית אלא גם עקרת בית טובה.
עכשיו האישה הנרגשת עומדת לפני דלתות סגורות, ועל מסך הטלויזיה שמולה היא יכולה לראות את תגובת השופטים.
שלושה גברים לא אטרקטיביים, אחד עם כרס שני עם קרחת שלישי סתמי, נטולי עידון וכריזמה. הם יושבים מול שלוש צלחות מרק וון טון סיני ומעקמים את פרצופם שגם ככה אינו סובל מחינניות יתר.

"זה מגעיל"
"ממש לא טעים לי"
"אין שום סיבה להמשיך לאכול את זה"
"בטח הכינה את זה איזו עקרת בית שמכינה את זה כל החיים שלה".

הפנים העדינות של האישה המבוגרת נראות כאילו חטפו אגרוף. ובעצם, לא כאילו. אם לא די בהשפלה הזו, עכשיו נפתחות הדלתות והיא צריכה לצעוד פנימה ולעמוד מול שלושה גברים צעירים שיושבים ומלאים בעצמם עד אפס מקום. פתאום, הפלא ופלא, מסתבר לאחד משלושת הדובים – שהאישה הזו, שלפני רגע רטן על עצם קיומה, היא בנאדם עם היסטוריה ועשייה משמעותית לא פחות מהדברים שהוא עצמו יודע לעשות במטבחון. פתאום לא נעים לו והוא מבקש להתנצל.

מוקדם יותר הערב, במסגרת חדשות ערוץ שתיים, שודרה כתבה העוסקת במערכת החינוך וביחסם נטול הכבוד של התלמידים כלפי המורים. עובדת פנסיונרית של משרד החוץ נזהרת בכבודו של ערפאת ומנסה להסתיר את העובדה שהוא "לא היה נחמד". לעומתה, שלושה שפים מדושני עונג רומסים את כבודה בלי להניד עפעף. האישה הולכת הביתה, השלושה יישארו בפריים טיים עונה שלמה. ממי בדיוק התלמידים של מערכת החינוך שיושבים עכשיו מול הטלוויזיה אמורים ללמוד דרך ארץ?!

"משחקי השף", ערוץ שתיים. אין שום סיבה להמשיך לאכול את זה.

ההבדל בין קצף לקצפת: על הסרטים "כוח משיכה" ו"חלום אמריקאי"

אף פעם לא הבנתי אנשים ששותים את הקפה ההפוך שלהם עם קצף. מה ההיגיון בלגרוע רבע מכוס הקפה לטובת חלב מוקצף אוורירי, נטול משקל וכמעט חסר טעם, מעין הדהוד חיוור לזיכרון של טעם אחר – קצפת.

אנשים שאוהבים קצפת לעומת זאת, אני תמיד מבינה לליבם ולחיכם. ביס אחד קטן נכנס לתוך הפה ומיד מתגייסות כל בלוטות הטעם לשעות עבודה נוספות, מתיקות ורכות שממלאות לא רק את הפה אלא את התודעה כולה.

לא התכנסנו כאן לשיעור בהשמנת יתר וסיבותיה (למרות שבהחלט נתתי כאן אינדיקציה טובה לאיך זה קורה), אלא לדיון קולנועי משווה בין שני סרטים שאין ביניהם ולו דבר אחד משותף: "חלום אמריקאי" (תסריט ובימוי: דיויד או. ראסל) מחד ו"כוח משיכה" (תסריט: אלפונסו וג'ונאס קוארון, בימוי: אלופנסו קוארון) מאידך. אחד הוא קצף נטול משקל ומשמעות, חסר גרוויטציה, השני הוא עמוק וסמיך ועשיר בטעם אקזיסטנציאליסטי.

את שני הסרטים ראיתי לפני שבועיים, ולכן אני ניצבת עכשיו בפני אתגר מעניין. אני רוצה לתקצר את עלילת "חלום אמריקאי" ומסתבר שבתודעה שלי נשארו רק הפרטים הבאים: סרט שנפתח בפיאה סוררת שמסרבת לדבוק בפדחת לכדי צורה נושאת משמעות, ממשיך לעבר מחשוף מאוד דרמטי וזוג שדיים שמשחקים עם הצופה מחבואים לאורך הסרט כולו, ושחקן אחד שבדרך כלל הוא גבר נאה מאוד אבל בסרט הזה מסתובב עם תסרוקת של תלתלים קטנטנים ומכוערים להפליא. בין לבין יש גם עלילה של "סיפור עוקץ" המערב שני נוכלים קטנים, סוכן אף.בי.איי זחוח ודמות משעשעת של אישה נבגדת המבליחה מדי פעם וכובשת את מרכז הפריים.

אורכו של החלום האמריקאי הוא 138 דקות. בשום פנים ואופן אי אפשר להגיד שסבלתי מהצפייה בו. להיפך, הסרט מציע כמה סצינות נעימות מאוד ואף משעשעות (באופן אירוני, כשאני מנסה עכשיו להיזכר אלו הן, הן נסוגות מזכרוני כמו שחלומות נוטים לעשות ברגע שמתעוררים מהשינה), ייתכן גם שהיו פה ושם רגעים קולנועיים נושאי מתח או לפחות סקרנות. ובכל זאת, "חלום אמריקאי" הוא סרט חסר משקל לחלוטין. למרות העובדה שהוא רווי בחומרי גלם מגוונים – גם מבחינת מספר הדמויות וגם מבחינת רוחב היריעה העלילתית – הוא אינו מצליח להגיד שום דבר משמעותי על העולם שבתוכו הוא מתקיים. התוצאה היא שישבנו באולם קולנוע חשוך, בהינו במסך במשך 138 דקות, ויצאנו מהאולם כלעומת שבאנו מבלי שספגנו לתוכנו שום תובנה מעניינת ושום קתרזיס ראוי. במילים אחרות: קיבלנו מנה גדושה מאוד של קצף.

ועכשיו לקצפת. מדענית שרוב חייה מתנהלים על פני כדור הארץ, נשלחת למשימת מחקר בחלל. עקב תקלה מצערת ביותר שאירעה למעבורת החלל שלה היא מוצאת את עצמה מרחפת לבד בשמיים. מדי פעם מארח לה לחברה ג'ורג' קלוני, עוד אסטרונאוט שהיה שם בסביבה, אבל במשך רוב עלילת הסרט סנדרה בולוק, המדענית שלנו, כלואה בתוך מרחב אינסופי של ריק.

הצפייה ב"כוח משיכה" אורכת 91 דקות שעבורי היו פשוט סבל צרוף. רוב רובו של הסרט הרגשתי שאין באולם הקולנוע מספיק חמצן ושנגזר על כולנו למות בחנק, מצאתי את עצמי לופתת בעוצמה את מסעד הכיסא ומתפתלת מצד לצד כאילו בכך אוכל לחמוק מרסיסי הלווין הרוסי שזה עתה התפוצץ לנגדי. מעל לכל, הודיתי לאלוהים שברא אותי עם עין עצלה שאינה יודעת להפיק תועלת ממשקפי תלת-מימד. תלת-מימד! רק זה עוד חסר היה בשביל שאזחל על רצפת אולם הקולנוע המטונפת והדביקה מפופקורן וקולה בחיפוש אחר פתח המילוט.

זה אמנם הרגיש כמו סחוג חריף במיוחד לאשכנזייה ורדרדה מאוד, אבל אין שום ספק שמדובר בחוויה שכל כולה קצפת מתוקה בדיוק במידה הנכונה. וכדי להסביר כיצד זה ייתכן, אעמוד לרגע על ההבחנה בין שני מושגים קרובים אך שונים בתכלית: עלילה וסיפור. עלילה היא השתלשלות העניינים שמובילה אותנו מנקודת הפתיחה של הסרט ועד לעליית רשימת הקרדיטים בסופו. סיפור הוא הרובד העמוק של העלילה, זה שמטעין אותה במשמעות, מבדיל אותה מסתם דיווח חדשותי על סדר האירועים ובעצם מקנה לה את מעמדה כיצירת אמנות.

העלילה של "כוח משיכה" כל כך רזה ומינימליסטית שאפשר לתקצר אותה על פני עמוד אחד בלבד. אבל הסיפור של "כוח משיכה" הוא בעל מימדיים אפיים, כמעט אפשר לומר מיתולוגיים – אדם ניצב לבדו מול איתני הטבע (ובמקרה הזה מול היקום כולו). אין לו לרשותו שום דבר מלבד הדחף לשרוד, הרצון לחיות. היש סיפור גדול מזה?

וכאן מתגלה גם חוכמת הסיפור של "כוח משיכה" – באופן שבו נבנה הפרופיל הפסיכולוגי של הדמות הראשית. כשאנחנו פוגשים את סנדרה בולוק בתחילת הסרט היא מרחפת בחלל בחוסר משקל. זה לא רק המצב הפיזי שלה, אלא גם תיאור נאמן של מצבה הנפשי הקיומי. אובדן קשה שחוותה בעברה גרם לה לאבד אחיזה בחיים, ולמעשה (כך מתברר לנו במהלך הדרך) כבר כמה שנים שהיא מרחפת בחלל גם כשרגליה עוד היו נטועות עמוק בקרקע. עלילת הסרט מאלצת את הגיבורה לא רק להתעמת עם גורלה ולהבין שיש לה אפשרות בחירה בחיים או במוות, אלא גם להפנים את ההבדל שבין הישרדות פיזית לבין "ובחרת בחיים".

כל המהלך הדרמטי החזק הזה צריך לבוא לידי מימוש בסביבה תסריטאית שהיא נטולת גירויים כמעט לחלוטין. איך אפשר לבשל עלילה דרמטית כשכל מה שעומד לרשותך הוא הנוף של כדור הארץ, רחוק ובלתי מושג, ומעבורת חלל נטושה שאין בה אף נפש חיה?!

מסתבר שאפשר. הצד התסריטאי שבי מסרב עכשיו להרפות מהמקלדת בעניין הזה, גם מקינאה וגם מהערכה. יש כאן לא פחות מגאונות תסריטאית. עזבו אתכם מהבימוי המבריק, המשחק המצוין והאפקטים המשוכללים – כל אלה אכן ראויים לאוסקרים שבוודאי יגיעו בקרוב. אבל כל אלה גם לא היו זוכים בהם אלמלא התסריטאי שיושב לו לבד בחדר (למעשה שני תסריטאים, אב ובנו, האבא הוא גם הבימאי), בוחר לברוא עולם כל כך דל בחומרי הגלם שלו ודווקא מתוכם, מתוך הריק האינסטרומנטלי הגדול הזה, מצליח לייצר דרמה מלאה, דחוסה, עשירה בתוכן ומאוד מדייקת בניואנסים.

כשסנדרה בולוק תצליח או תיכשל במשימתה בתום אותן 91 דקות מייסרות, כולנו נלמד משהו על עצמנו ועל האופן שבו אנחנו מגדירים את עצם הקיום שלנו כבני אדם – האם החיים הם גזירת גורל או שיש לנו אפשרות לבחירה עצמאית. "בילינו" שעה וחצי בחלל, במציאות שרובנו לא נחווה אף פעם מחוץ לאולם הקולנוע, אבל קיבלנו סיפור שמתכתב ישירות עם מציאות החיים של כל אחד ואחת מאיתנו. לחוויה מסעירה שכזאת אפשר לקרוא קצפת.

שלוש מחשבות בעקבות "שש פעמים"

"שש פעמים" הוא סרט שחייבים לראות. אבל לאו דווקא סרט שרוצים לראות. יש לא מעט סרטים כאלה בקולנוע הישראלי – קולנוע שמחוייבותו הראשונית והעמוקה ביותר היא למציאות שנמצאת מחוץ לאולם הקולנוע, ולא לעולמות הפנטזיה הנבנים בתוכו. זה אולי ההבדל הבולט ביותר בין הקולנוע הישראלי לבין הקולנוע האמריקאי, ההוליוודי. אמריקאי קונה כרטיס לסרט כדי לברוח מהמציאות, ישראלי קונה כרטיס לסרט ישראלי ויודע שיש סיכוי שהוא הולך לחטוף בראש. בכל זאת, וגם אם זה קצת מרתיע, "שש פעמים" הוא סרט שחייבים לראות.

דווקא בשבועות האחרונים כשהשיח הציבורי נסוב סביב הסוגיה הבוערת – ילדה בת 14, כשהיא אומרת כן למה היא מתכוונת – יש ערך לאמירה קולנועית כמו זו של "שש פעמים", סרט שמציב במרכזו תלמידת תיכון המנסה לבנות לעצמה מעמד חברתי באמצעות קיום יחסי מין עם כל מיני בנים.

יושב לו הצופה בבית ודש בנושא החם הזה של ניצול מיני מכל כיוון תקשורתי אפשרי – בתוכניות הבידור, במהדורות החדשות, בשיח הציבורי של הרשתות החברתיות. ייטיב לעשות אותו צופה, אם במקום לזפזפ בין הדיונים המתמשכים הללו במשך ימים ארוכים, יקדיש לעניין שעה וחצי באולם הקולנוע. במהלך תשעים דקותיו של הסרט הוא יבין בדיוק – איך מרגישה נערה מתבגרת כשמעבירים אותה מיד ליד וממיטה למיטה, איך קורה שכל הבנות מסביבה לועגות לה, בגלוי ובמסווה, והיא מתעקשת להצהיר שהיא לא המנוצלת אלא המנצלת, ואיך לעזאזל עולם המבוגרים נמצא שם כל הזמן ונותן למציאות הזו יד חופשית ומדרבנת להתקיים.

אם הייתי מחנכת כיתה בבית ספר תיכון, ואולי אפילו בחטיבת הביניים, הייתי מפנה הצידה שני שיעורי מתמטיקה ולוקחת את כל הכיתה לאולם הקולנוע. אחר כך היינו מדברים על סוגיות של אחריות אישית ואחריות חברתית וגבולות אפורים מאוד שצריך ללמוד לזהות אותם, כבר בגיל צעיר. אם הייתי מנהלת בית ספר, הייתי דואגת לארגן הקרנה לכל צוות המורות והמורים ואחר כך לקיים דיון עם היועץ או היועצת על איך מזהים מצוקות של גיל ההתבגרות.

אם הייתי הורה, הייתי מתה מפחד. ובכל זאת – הייתי הולכת לראות את הסרט הזה כדי לדעת את האמת, איך נראית מציאות חייהם העכשווית של נערים ונערות.

"שש פעמים" הוא סרט נשי וככזה הוא סוג של אנדרדוג. אמנם בשנים האחרונות יש לא מעט דמויות נשיות שתפסו את מרכז הבמה הקולנועית והחלו לספר בגוף ראשון את סיפורן ("כנפיים שבורות", "אביבה אהובתי", "נודל", "קרוב לבית", "ביקור התזמורת", "מדורת השבט", "ולקחת לך אישה" ועוד ועוד), אבל לפעמים נדמה שהמהפיכה התכנית שעובר הקולנוע הישראלי, אינה בהכרח מחלחלת גם לעולם השיווקי של תעשיית הקולנוע. מי מכם שמע על "חדר 514"? על "עד סוף הקיץ"? על "ההיא שחוזרת הביתה"? אלה שלושה סרטים, ראויים ביותר (לטעמי), שהשתתפו בתחרות פרסי אופיר בשנתיים האחרונות ותפסו מעט מאוד מקום על הבמה בטקס המכריז על הזוכים.

כך למשל, יצאו בשנה שעברה לקולנוע שני סרטים כמעט בו זמנית – "חדר 514" החתרני (חוקרת מצ"ח שנוברת בנעשה בשטחים) ו"רוק בקסבה" (האינתיפאדה הראשונה). אולי לא ראיתם את שניהם, אבל סביר להניח שלפחות שמעתם יותר את השם של "רוק בקסבה". קל יותר לקדם סרט שמדבר על האינתיפאדה הראשונה מנקודת מבטם של חבורת חיילים, מאשר להציע הסתכלות נשית ביקורתית על אותה התנהלות גברית.

באותו אופן, כשהסרט "שש פעמים" מתחרה בתחרות פרסי אופיר מול "בית לחם", זה כמעט בלתי אפשרי עבורו לנצח – השרלילה של השכבה, מרתקת ככל שתהיה, לא יכולה לתת פייט לסוכן שב"כ ולכל מערך הסכסוך שבא איתו (וזאת מבלי כוונה להמעיט בהישג הקולנועי המפואר של "בית לחם", שהוא פשוט סרט מצוין ונושא ראוי לניתוח בהקשרים אחרים).

אפילו במובן הקולנועי הצר הזה, חשוב לתמוך ב"שש פעמים" האנדרדוגי. אנחנו, כחברה, צריכים עוד סרטים שכמותו.

"שש פעמים" הוא סרט מצוין. אמרתי הרבה על העולם שמחוץ לאולם הקולנוע, הגיע הזמן לתת קצת קרדיט לסרט עצמו. תסריטאית כל כך מוכשרת (רונה סגל) ובימאי פשוט מצוין (יונתן גורפינקל) מצליחים לייצר ביחד סרט אותנטי, אמין, רגיש ומדויק. מעטים הם הסרטים שנותנים לצופה תחושה שהוא עד למציאות דוקומנטרית, בעוד שלמעשה ההוויה הריאליסטית הזו מתוסרטת ומבויימת לפרטי פרטים. במובן זה, "שש פעמים" מצטרף לחבורת סרטים מאוד מעוררת הערכה שכוללת גם את "עג'מי" ואת "בית לחם" ואת "וסרמיל" (האחרון מוכר פחות, ושלא בצדק).

לצד כשרונם של התסריטאית והבימאי, ניצבת גם חבורת השחקנים המוכשרים שמככבים בסרט ובראשם סיון לוי (שגם זכתה על תפקידה בסרט בפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר). קשה לי לדמיין שהיה כיף להצטלם לסרט שכזה, קשה לי בכלל לדמיין איך נראה סט הצילומים של "שש פעמים" ואיזו אוירה שרתה בו. כל זה רק הופך את ההישג הקולנועי הזה למעורר כבוד עוד יותר.

לא פשוט לכתוב תסריט, לא פשוט לקבל תקציב לעשיית סרט, לא פשוט לצלם אותו ואז לערוך אותו ולעבור את כל השלבים הארוכים בדרך לרגע המאושר שבו הסרט פוגש את קהלו. להחליט לעשות סרט כזה, כמו "שש פעמים", זה עוד יותר לא פשוט מהרבה סרטים אחרים.

תנו לסרט את חדוות המפגש עם הקהל ולכו לראות אותו באולם הקולנוע.